אבולוציה של השפה - השפה היא מערכת של שבלונות
אבולוציה של השפה – השפה היא מערכת של שבלונות
יאיר שימרון
אסור, אמור כך...
מה שנראה לרבים ככללים או כחוקים בדיבור ובשפה, אינו אלא מערכת של שבלונות, במבנה הירארכי.
כולנו למדנו ש"אסור" לומר, "יש" לומר. לדוגמה, מי עוד זוכר – "אסור" להגיד "ילדה מאוד יפה": "יש" להגיד "ילדה יפה מאוד".
לפי הדקדוק העברי הישן, הנלמד בבית ספר, מילת התיאור "חייבת" לבוא אחרי המילה המתוארת...מי עוד זוכר את זה...
מה שאומר לנו הכלל הדקדוקי אינו אלא "שמרו את השבלונה".
בין אם מדובר בכלל המצוי בתודעתה של כל דוברת, בין אם זה כתוב בספר דקדוק. הכללים בתודעות אינם זהים לכללים בספרים, למרות שיש חפיפה רבה, אבל העיקרון שאומר - "שמרו את השבלונה" - משותף לשניהם.
הצעד הראשון שיעזור לכל אחד להבין שהשפה עשויה משבלונות, הוא בפשטות להסתכל על טקסט כתוב. כל אות היא שבלונה גרפית. כל מילה היא שבלונה – ולכן העין נצרמת כשאנו מגלים שגיאת כתיב – וכמוה גם נצרמת האוזן, כשאנו שומעים דיבור לא רהוט.
לא רק המילה הכתובה היא שבלונה, גם המילה הקולית היא שבלונה. כלומר אלו צורות קבועות, שאין לסטות מהן. כל פעם שמקלידים אות ומילה מקבלים אותן צורות, וכך כל פעם שמבטאים הגה ומילה מקבלים אותן צורות קוליות.
הגאי השפה - שבלונות קשיחות
כדי שנעמיק להבין את השבלוניות של השפה נראה בקצרה את השליטה של הדוברים בהגאי השפה.
דובר עברית ישראלית מבטא את הצלילים המסומנים באותיות ד, ז, ס, ת, צ, ללא כל תשומת לב, כאילו באופן אוטומטי. אבל כשהוא מנסה לבטא עיצורים דומים מאוד, שחיתוכם ממש באותו איזור ובאותם אברים בפה, אלו המסומנים באותיות האנגליות th, במילים האנגליות the/think, הדובר הישראלי מתקשה ונכשל לעיתים קרובות, ומבטא במקומם ד/ז, ס/ת.
מה קורה כאן, מה הבעיה עם הגיה של צלילים חדשים, הדומים מאוד לצלילים שגורים? המבוצעים באותו אופן ממש?
הבלוג הזה מתאר את אבולוציית השפה בפרקים קצרים.
המוח מכיל כזיכרון הוראות ביצוע לכל הגה. הוראות שנבנו בתהליך של ניסוי וטעיה, והצלחה שנרשמה במערכת התפעול המוחית.
כאן נחוץ להכנס מעט יותר לעומק התהליך.
בכל שפה מצוי מספר הגאים קבוע שכל דוברת ילידית של השפה למדה בשנות חייה הראשונות.
מבחינת מחקר הדיבור אין חשיבות מרכזית לשאלה באיזה איזור של המוח צבורות הוראות הפעולה להגיה, על כל פנים נראה כיום שהמיקום שלהן שונה ממיקום הזיכרון למילים.
מה שחשוב להבנת תהליך הדיבור הוא עצם ההבנה --
שהמוח משמר הוראות פעולה, ולא צורות מופשטות.
בהבנה של העובדה המרכזית הזאת, מסתבר שכאשר נתבעת דוברת עברית ללמוד הגה חדש, שביצועו, או כפי שאומרים בספרות הפונטית, חיתוכו, נעשה באותם אברים ובאותו אופן ביצוע כולל שמשמש לחיתוכם של הגאים שגורים –
השיגרה של ההגיה המורגלת משתלטת על תהליך ההגיה של ההגה החדש, ומסיטה את הביצוע למערכת השבלונית השגורה.
במילים יותר פשוטות, לכאורה "אין מקום" לעז נוספת.
עקרונית, קרוב לודאי שאין מניעה שילד ילמד את כל ההגאים המבוטאים בחלק הקדמי של הלשון, בתנאי שזה יקרה עד גיל שמונה. אבל בפועל, בשפות שמוכרות לי, כגון אנגלית, ערבית, יוונית, ספרדית, גרמנית, סינית, האוסה (מדוברת בניגריה), סווהילית (מדוברת במזרח אפריקה), ושפות נוספות, באף אחת מהן לא נמצאים כל ההגאים הידועים של החלק הקדמי של לשון, או של איזה שהוא חלק אחר של מסלול הקול.
מספר שבלונות ההגיה הנחוצות לשפה מודרנית קטן למדי, וברוב המקרים לא עולה על כמה עשרות.
מספר שפות משתמשות בלא יותר מאחת עשרה שבלונות, עיצורים ותנועות.
כנגד הקושי לשלב למערכת ההגיה הגאים שבאים לתפוס מקום של הגאים דומים שגורים, קיים קושי, עד כדי חוסר יכולת מוחלט, ללמוד הגאים חדשים במקומות במסלול הקול שבהם אין לשפה מסויימת הגייה כלל.
בשפות המדוברות בנמיביה, בוצואנה, דרום אפריקה, שפות של האוכלוסיה המכונה חויסאן או בושמנים, מצויים הגאים המבוטאים בלוע. ככל הידוע לי, הגאים כאלה לא מצויים בשום שפה בשום חלק של העולם (העיצורים בערבית שמכונים לעיתים 'לועיים', ע, ח, למעשה חיתוכם נעשה באבר המכונה אפיגלוטיס, כיסוי הגרון, ולא בלוע).
בדרך כלל כשמדברים על השפות האלה מדגישים את 'עיצורי הקליק'. אלו מבוצעים בלשון ובשפתיים, ובפני עצמם חשובים לדיון של הבלוג הזה, ועוד נעמוד בעתיד על חשיבותם. אולם הגאי הלוע בעלי חשיבות גדולה יותר, למרות שלא תמצאו שום דיון על חשיבותם להבנת אבולוצית הדיבור והשפה.
הסיכוי של דובר של איזושהי שפה שאינה מאותה קבוצת שפות להצליח להגות הגה לועי קלוש, ובכל מקרה ידרש מאמץ גדול מאוד להשגת המטרה, ואחר כך, כל פעם שאותו מתאמן בשפת חויסאן ינסה להגות מחדש את ההגה הלועי, יידרש ממנו מאמץ גדול. ההגה הזה לא יהפוך אצלו אף פעם לשבלונה.
הסיבה שקשה כל כך ללמוד הגה כגון זה, היא שהלוע ברוב רובן של השפות בעולם אינו משמש כלל להגיה. הדבר דומה לביצוע של כל תנועה. כך למשל, ניסיון לתפוס יד המושטת מאחורי הגב באמצעות יד המושטת מעל לכתף דורש אימון, ומי שאינו מאומן סיכוייו להצליח בתרגיל בגיל מאוחר קטנים.
ביצוע של הגה הוא מערכת רצונית של תנועות השווה בכל – בקווים עקרוניים – לכל מערכת תנועות רצונית אחרת, כפי שכבר ציינתי פעמים רבות. וזאת כמובן הבנה הכרחית לצורך הסבר של אבולוציית הדיבור.
הגאי שפה הם השבלונות הקשיחות ביותר בשפה, ובמהלך חיי אדם מתחוללים בהן רק שינויים זעירים.
לעומת זאת, בהסטוריה של שפה ההגאים משתנים במידה רבה מאוד. לדוגמה, הגאי העברית המדוברת שונים לגמרי מהגאי העברית העתיקה, המשתקפת בתנך, וקשורים אליהם רק באופן רופף.
דוגמה אחרת מוכרת לכל: המילה האנגלית 'נשיונל' מבוטאת בשפות האירופאיות השונות בארבע הגיות שונות, ובאף אחת לא משתמרת הגיית 'ת' מקורית שהייתה בלטינית, מקור המילה.
השבלוניות של מערכת ההגאים של שפה מאפשרת לדוברות ולחבריהן לדבר בקלות, ללא צורך להקדיש זמן מחדש לאופן הביצוע, תוך כדי הבנה הדדית מהירה.
כשאדם מקשיב לשפה זרה, לעיתים קרובות הוא טועה בקליטת הגה המזוהה עם הגאים השגורים בשפתו המקורית, בגלל חפיפה חלקית של השבלונות, וכתוצאה ממנה, העדפה של השבלונה ההגאית המוכרת. כדומה לזה קורה בקריאה, באור מועט, כשמועדף זיהוי של אותיות פשוטות על פני מורכבות, כגון העדפה של 'ח' על פני 'ה', או נפוצות על פי נדירות, כגון 'מ' סופית על פני 'ס'.
מערכת השבלונות של הגאי כל שפה היא תולדה, פני השטח, של התפתחות ארוכה ומסובכת בפרטיה, והיא משמרת רק שרידים מעטים מהתקופות העתיקות. אבל דווקא השרידים האלה רבי חשיבות לחילוץ רמזים לצורך הסבר אבולוציית הדיבור והשפה.
הפוסטים שיבואו מבוססים על שני הספרים שפרסמתי בנושא:
"כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית", הוצאת צ'ריקובר. פרקי הספר: 1. כיצד נתהוותה השפה. 2. האם השפה מולדת. 3. כיצד נתהוותה הלשון העברית. 4. עברית בת ימינו ולשון התנך - לשונות זרות. 5. קווי דמיון דקדוקיים בין עברית לשפות הודו-אירופיאיות. נספחים: 1. לוח גזר - השערה על גבי השערה. 2. יהוה אלוהי צבאות יושב הכרובים - אדוני וראשית המונותיאיזם הישראלי. 3. מילון קטן של הקבלות עברית - שפות אירופיות.
ב2016 הופיע ספרי "קולות מגן עדן - האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה", מהדורה שניה מעודכנת, הוצאה דיגיטאלית אינדיבוק. פרקיו: א. תנאי בראשית. ב. התהוות הדיבור. ג. על קרבת לשונות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה