אבולוציה של השפה ושל העברית

אבולוציה של השפה – השפה היא מערכת של שבלונות – התחביר יאיר שימרון   הדיבור, ליבתה של השפה, הוא מערכת פעולות שבקוויה העקרוניים אינה שונה מכל מערכת פעולות אחרת, כגון חיתוך סלט או הברגת בורג, ועל כך עמדתי בפוסטים קודמים בהרחבה. https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post.html   בפוסטים קודמים הראיתי שכל מה שנחשב ל"חוקי דקדוק" אינו אלא קבוצה של שבלונות של הוראות להנעת מערכת הדיבור, שנמצאת במערכת הזיכרון במוח. בפוסט הזה על המילים: https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_39.html ובפוסט הזה על השבלוניות של ההגאים: https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_24.html גם כל מה שמכונה תחביר וחוקי תחביר  אינו אלא קבוצה של שבלונות של הוראות לביצוע תנועות, המצויה, לאחר תהליך למידה, במערכת הזיכרון במוח. בדומה להגאים, עיצורים ותנועות ושאר איפיוני ההגייה, וכמו המילים, מחזיק המוח אוצר הוראות לתנועות של מערכת הדיבור, שתכליתן לחבר בין המילים. חלק גדול מהוראות התחביר האלה אינו אלא חלק מהמילים עצמן, שכן  כל מילה מכילה בתוכנה ובמבנה שלה תכנים של תחביר . כשאנו משתמשים במילה &qu

    מה קורה במוח כשמדברים את הפוסט הקודם סיימתי בחמש השורות שלהלן בניגוד מוחלט לטענותיו של חומסקי, פעילות המוח הממשית המאפשרת את הדיבור זהה לפעילות המוח המאפשרת כל פעולה אחרת ואינה מיוחדת לצורך כלל דקדוקי כל שהוא. צירוף ההגאים למילה, צירוף המילים למשפט, נעשים באותם כלים מוחיים שבאמצעותם נעשה צירוף התנועות לאחיזת מברג, לשילוב המברג לחריצי הבורג, ולמהלכי סיבוב הבורג. פעולת המוח נעה תמיד באמצעות זרמים חשמליים והפרשת נוירוטרנסמיטרים. לצורך כל פעולה ופעולה.   (  הדיון שיבוא בהמשך אינו עוסק בתהליכים החימו-חשמליים של המוח. למעוניינים, הנה קישור לקורס בסיסי מצויין של האוניברסיטה העברית על תהליכי המוח:  http://www.youtube.com/watch?v=yP-dJNYTrg8&feature=related  ) ------------------------------  Tsien Joe Z. מתאר תהליך משוער של שמירת הזיכרון. המוח לא משמר כל אירוע על פרטיו לחוד, אלא  פרטי כל אירוע משתמרים לפי מידת הכלליות שלהם. שימור הזיכרון לפי Tsien נעשה במספר שכבות, כשבתחתונה והרחבה ביותר משתמרים הפרטים הכללים של המאורע, פרטים הדומים לפרטי מאורעות אחרים. במספר רבדים נבנה כל זיכרון כשבשכב

מהי ההסטוריה של השפות השמיות? מי שלמדו שפות שמיות, או לשון עברית באוניברסיטה, למדו שהשפות השמיות מתחלקות ל שפות מערביות ולשפות מזרחיות.  מהי האמת בתיאור הזה? בספרי " קולות מגן עדן  - האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה", שיוצא עכשיו בהוצאה  חדשה, דיגיטאלית, ב" אינדיבוק ", הבאתי ראיות רבות לעובדה, ש האמת היחידה בתיאור המערביות והמזרחיות הוא הגיאוגרפיה.  הייצוג המקורי ביותר, האוטנטי ביותר, שקיים לשפה שמית מקורית קדומה, מצוי בשפה האוגריתית.  אוגריתית, הכלולה במערביות, שנכתבה לפני כ3500 שנה עד לפני 3200 שנה, משמרת יותר מכל שפה שמית אחרת צורות מקוריות של הדיאלקטים השמיים העתיקים.  לעומתה אכדית, המזרחית, היא שפה שנוצרה מעירוב תכונות של דיאלקטים שמיים עם השפה השומרית, שאיננה שמית.  השוני המובהק שמכילה האכדית המזרחית לעומת האוגריתית  ושאר השפות השמיות המערביות מתבטא בשתי תכונות שמקורן באופן מובהק בשפה השומרית. תכונה אחת היא מיקומו של הפועל - נשוא - בסופו של המשפט , בניגוד למערביות, שבהן הפועל בא ברוב המקרים בתחילת המשפט, כפי שהשפה הערבית שימרה עד ימינו.  תכונה שניה שמקורה  בע

הספר הדיגיטאלי הבלוג המועלה כאן מוקדש לאבולוציה של השפה.  הוא מבוסס על עבודת מחקר שפורסמה בצורת ספר המיועד לכל המתעניין בנושא של התפתחות השפה. שם הספר,  יחידי בעיברית  העוסק  בנושא זה , הוא " קולות מגן עדן - האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה ".  מהדורה ראשונה של הספר בהוצאת צ'ריקובר, משנת 2006, אזלה מזמן.  מהדורה  חדשה מורחבת ומתוקנת  עלתה בימים האחרונים בצורה מקוונת, והספר ניתן לרכישה לנייד, לקינדל  או למחשב, במחיר 30 ש"ח מהוצאת הספרים המקוונת "אינדיבוק", בכתובת להלן: https://indiebook.co.il/product-category/%D7%96%D7%90%D7%A0%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F     קטע קצר מתוך הספר, פרק א, סעיף ג. ד .  האטום, יחידת היסוד של ההבעה הקולית  בבעלי חיים ובדיבור הוא  המבע , יחידת המשמעות. מבע יכול להיות צעקה או מילה, קול של הפתעה או משפט. קול שאין לו משמעות אינו מבע. חלקי מבע אינם יחידות משמעות, ולכן  הגאים אינם מבעים.  כיון שאנשים, כמו שימפנזים, משמיעים קול כדי להביע דבר מה, הרי  המבע קודם להגה , ולכן הקדימה התפתחות המבעים, ואיתם התפתחות הסימן והסימול

יאיר שימרון מהו מקור השם יהוה, ומה מבטאו אילון גלעד מציג פירוש לשם יהוה. גלעד הוא למדן שקדן, ודבריו מבוססים היטב על המוסכמות במחקר. אבל המחקר, שאין לו מקורות ידע עתיקים לגבי השם יהוה, טועה. מאמרו של גלעד רצוף בטעויות של המחקר. נתחיל עם לא טעות, אבל חסר, לגבי ניקוד יהוה בתנך. כשמנוקד שוא ביוד וקמץ ב-וו, הקריאה היא אדוני. כשמנוקד חטף סגול ביוד וחיריק ב-וו, הקריאה אלוהים. (אילון גלעד:  https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/mehasafa/1.6613318 ) מדוע נפסקה הגיית 'יהוה' הסיבה העיקרית להפסקת הגיית המילה יהוה בצורתה הקדומה, אינה האיסור "לא תישא שם יהוה אלוהיך לשוא". הסיבה היא  החלפתו של הכתב העיברי הקדום בכתב ארמי  שהיה מקובל במזרח התיכון מאמצע האלף הראשון לפני הספירה. יהודי בבל, שהחליפו את הכתב, העתיקו וכתבו ב500 השנים עד תחילת הספירה את התנך,  בכתב ארמי . רק  את השם יהוה הם כתבו באותיות העבריות הקדומות . אנחנו יודעים את זה מן המגילות שנתגלו באיזור ים המלח (הגנוזות). ולכן, בקירוב מן המאה השלישית לפני הספירה, כשהגיעו בקריאת התנך לשם הכתוב באותיות עתיקות, הם קראו "ה

איל אחר – ביטוי בבראשית שלא הובן כלל בבראשית פרק 22 פסוק 13 מצוי צמד מילים "איל אחר" (akhar). הביטוי הזה פורש במספר פירושים, כגון החלפת "אחר" ב"אחד", או תרגום "אחר" לאחרית הדורות, או אחרי הדברים הקודמים. כל הפרשנים וכל המילונים טעו בפרשנותם. לדוגמה, "מילון העברית המקראית" מאת קדרי, שהוא המילון החדש ביותר והמוסמך ביותר מפרש את איל אחר: "תואר הפועל...ביחס למקום: מאחור, מאחורי מישהו, כגון והנה איל אחר". בעיקרו של דבר, זאת דרכם של כל הפרשנים, אקדמיים או מסורתיים, שהם מתעלמים ממבנה הפסוקית והמשפט כולו, ומציגים פירוש בלתי אפשרי. הם מתעלמים לא רק מהמשפט הנדון, אלא גם מהפרק כולו. הפרק הזה, כמו הפרקים הסמוכים לו וכמו רוב רובם של סיפורי בראשית, כתוב באופן בהיר לחלוטין, ללא קשיים של תחביר או קיטוע. מבנה הסיפור מסודר היטב עם פתיחה, מאורעות הנובעים זה מזה, עם סיום המסכם את מהלך הסיפור במתנותיו של אלוהים לאברהם בעתיד. גם ההחלפה של השמות אלוהים ויהוה מסודרת ודומה להחלפת השמות האלה בפתיחת ספר בראשית, מה שמעיד ככל הנראה על כותב אחד. לא סביר, ל

כל מכה יבוסי ויגע בצנור השלמות וסיכום כדי להבין כראוי את המסופר בפוסט זה, יש לקרוא את שני הפוסטים הקודמים: https://languagevo.blogspot.com/2020/07/2_2.html https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_78.html (טענותי על העברית העתיקה ועל השפות השמיות, מתבססות על ראיות, שהקורא הלא מומחה ימצאן בין אם במילוני התנך ובאנציקלופדיה המקראית הנגישים בכל ספריה, בין אם באינטרנט באתרים רבים, וכמובן למעטים שיתאמצו יותר במאמרים מדעיים) פרשנות נכונה של סיפור דוד בירושלים, שמואל ב, ה, 6-10, ושמואל ב, כד, 18-25, מביאה להבנה, שדוד לא נלחם בירושלים. דוד בא אליה  כדי להקריב קורבנות מיוחדים לריצויו של האל הזועף, שהטיל רעב ומגפה על העם, בגלל הפרת השבועה לגבעונים , הפרה שאחראי לה שאול (פרקים כא, כד). זאת גם הסיבה שדוד, לאחר ששאל את אלהים, מסר לגבעונים את בני שאול, כדי שיוכלו להורגם ולהוקיע אותם בהר (כא). הגבעונים, ששמם לפי שם עירם, הקרובה מאד לירושלים שבה אוכלוסיה ששמה יבוסים, וככל הנראה שני השמות מציינים עם אחד. הם ממוצא חיתי, או מאחד העמים שהיו בעבר בשליטת האימפריה החיתית, כגון חורים או לווים. עמדנו ע

דוד בירושלים: לא היתה מלחמה : פרק שני הפוסט הזה הוא המשך והשלמה לפוסט הקודם, ומי שקורא את הפוסט הזה, צריך לחזור לפוסט הקודם: https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_78.html למתעצלים אחזור כאן רק את הפירוש לפסוק בשמואל ב ה 8, שעד כה כל פירושיו היו מוטעים. "כל מכה יבוסי ויגע בצינור". ותרגומו הנכון לשפת ימינו: "מי שיהרוג יבוסי יפגע קשה מן הכלי האלוהי המכונה צינור, ויהיה עם הפסחים ועם העורים". את הנימוקים לתרגום זה יאלצו המתעניינים לקרוא בפוסט הקודם, שכתובתו לעיל. כותרת המאמר הזה קובעת כי לא היתה מלחמה בירושלים, כשדוד השתלט עליה. איך אני יודע? (מי שיאמר, אבל  בדברי הימים מסופרת גרסה אחרת  – על כך אענה לאחר שאבאר את הסיפורים של ספר שמואל. בעיקרו של דבר, אמינותו ההסטורית של דברי הימים נופלת באופן דרסטי מאמינותו של ספר שמואל) ובכן כל המתעניין בסיפור הזה, מי שקרא את ספרי שמואל, יודע שמעשיו של דוד בירושלים לא הסתיימו בסיפור של שמואל ב, ה, 6-10, אלא נוספו להם מעשיו בשמואל ב כד, 18-25.  ולמרבה הפלא, שם מסופר על בואו של דוד לירושלים, פגישתו עם ארונה, המכונה מלך, כלומר