יהוה – מקור השם

יאיר שימרון

מהו מקור השם יהוה, ומה מבטאו

אילון גלעד מציג פירוש לשם יהוה. גלעד הוא למדן שקדן, ודבריו מבוססים היטב על המוסכמות במחקר. אבל המחקר, שאין לו מקורות ידע עתיקים לגבי השם יהוה, טועה. מאמרו של גלעד רצוף בטעויות של המחקר.

נתחיל עם לא טעות, אבל חסר, לגבי ניקוד יהוה בתנך. כשמנוקד שוא ביוד וקמץ ב-וו, הקריאה היא אדוני. כשמנוקד חטף סגול ביוד וחיריק ב-וו, הקריאה אלוהים.

(אילון גלעד: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/mehasafa/1.6613318)

מדוע נפסקה הגיית 'יהוה'

הסיבה העיקרית להפסקת הגיית המילה יהוה בצורתה הקדומה, אינה האיסור "לא תישא שם יהוה אלוהיך לשוא".

הסיבה היא החלפתו של הכתב העיברי הקדום בכתב ארמי שהיה מקובל במזרח התיכון מאמצע האלף הראשון לפני הספירה. יהודי בבל, שהחליפו את הכתב, העתיקו וכתבו ב500 השנים עד תחילת הספירה את התנך, בכתב ארמי. רק את השם יהוה הם כתבו באותיות העבריות הקדומות. אנחנו יודעים את זה מן המגילות שנתגלו באיזור ים המלח (הגנוזות). ולכן, בקירוב מן המאה השלישית לפני הספירה, כשהגיעו בקריאת התנך לשם הכתוב באותיות עתיקות, הם קראו "השם". בספר ויקרא, פרק 24, פסוקים 10-16, מובא סיפור שבו לראשונה אנו שומעים על האיסור לבטא את השם יהוה. כיוון שבכל סיפרי התנך מוזכר יהוה ללא היסוס, ברור שהסיפור הזה, גם אם מקורו בזמן קדום, נערך ושופץ בתקופה מאוחרת מאוד, בזמן שכבר נהוג היה לבטא "השם" במקום יהוה, בקירוב במאה ה3-2 לפני הספירה.

מה מקור השם? אילון גלעד כותב בלי לפרש, שאטימולוגיות הקושרות את השם לשמות יופיטר וזאוס נראות מופרכות.

העובדה שהאטימולוגיות האלה לא נתקבלו, לא מפריכה אותן. השם יופיטר הוא איחוי של המילים dioy pater, או iovis pater, ושם זה, dioy, קשור אטימולוגית לשמות אלוהיים הודו-אירופיים, כגון זיאוס היווני, ziu הגרמאני, ושמות אחרים מהודו ועד צפון אירופה. תכונותיו של האל ההודו-אירופי דומות להפליא לתכונות יהוה. זה אל השמים, הקשור בגשם, בירח, ברעם ובברק. כמו יהוה גם הוא "אב", וכוחותיו אדירים, והוא נלחם באלים ובמפלצות וניצח. הניצחון על אלים אחרים מעיד גם על יהוה וגם על זיאוס-יופיטר שהם אלים חדשים יחסית במיתולוגיות.

השמים הקדומים, ובזה אני מתייחס לזמנים שאין מהם כל תיעוד, לפני 6000 ו5000 שנים, חיו בקרבה רבה לאוכלוסיות שעתידות להופיע מאוחר בהרבה כהודו-אירופים. גם אחר כך, נמשכו קשרים הדוקים בין האירופים והשמים.

אבל כיצד לפשר בין העיצורים /ד/, /ז/, לבין /י/? התשובה קשה כמובן, אבל לא מופרכת. מה הייתה הגייתו של /י/ בזמן העתיק? איש אינו יודע, כיוון שכל ידיעותינו על ההגיה העתיקה עמומות ביותר. הכתב השמי-עיברי הקדום כותב רק עיצורים. אבל /י/ בלשון ימינו אינו עיצור! הוא או חצי תנועה, או דו-תנועה. לעומת זאת הכותבים לפני 3000 שנה שמעו אותו כעיצור.

עכשיו שימו לב: בשפות רבות, במקום שלכאורה היה הצליל המודרני /י/, דו-תנועה או חצי תנועה, בשפות רבות נוצר עיצור לשוני-מכתשי, כגון /J/, /g /, או בספרדית /ח/ לא גרונית. בשפות אחרות וגם באותן שפות, קרה תהליך הפוך: לדוגמה, באנגלית המילה 'נחט' – לילה, נהפכה ל'נייט'. 'דאג' – יום, נהפכה ל'דיי'.

מזה מסתבר שלא מופרכת כלל ועיקר האפשרות שמה שמיוצג בשפות האירופאיות ב-/ד/, /ז/, השתנה לייצוג הקדום /י/, שאיננו יודעים את הגייתו המדוייקת, אלא זאת שהיה כאן עיצור, שבמהלך אלפי שנים קיבל את הצליל שיש לו כיום.

הגזירה שמציע אילון גלעד, שלכאורה בא השם יהוה מהפועל 'היה', קרוב לודאי לא נכונה. באופן מפתיע, הפועל 'היה', אינו פועל קדום, והוא נוצר בזמן יחסית מאוחר, בתקופה שבה כבר נכתבו שפות שמיות מערביות (וביניהן עברית). במיוחד כשהוא מסתמך על הפסוק "אהיה אשר אהיה" (שמות, פרק 3, 14). זה פסוק, וסיפור, שנכתב מאוחר מאוד, במאות האחרונות לפני הספירה, ואינו נושא כל שריד לתקופה הקדומה. 

איך ביטאו את השם יהוה?

התיעוד העברי הקדום ביותר של השם הזה מצוי במצבת מישע מלך מואב. "ואקח משם את כלי יהוה ואסחב הם לפני כמש". הכתובת נכתבה באמצע המאה התשיעית לפני הספירה. והחשוב לנו היא העובדה שאז עדיין לא נכתבו אימות קריאה בעיברית. אם מופיעה /י/ במילה 'כי', יש לבטא אותה. מי שחושב שזה אבסורד, ובילתי אפשרי, ישאל דוברי רוסית. ברוסית יש מבנה פוניטי שבו /י/ בסוף מילה נהגית, בצורה חצי עיצורית. אם מופיעה /ה/ בסוף מילה, יש לבטא אותה, כלומר להפעיל את מיתרי הקול, שבהם נהגתה /ה/ עתיקה.

כלומר, את השם 'יהוה', יש להגות בכל עיצוריו. /י/, /ה/, /ו/, /ה/.

אבל מה היו התנועות?

התשובה לזה מצויה בשמות המוכרים לנו: ירמיהו, ישעיהו, ורבים אחרים.  אבל גם בתחילת שם. יהונתן, או יונתן. כמעט כל הקוראים אין להם מושג בתולדות ההגייה העברית. בזמן הקדום, לא היה כלל שוא. השם יהונתן נקרא yahunatan. ואם הכתיב יונתן, מבטא /ו/ הקדום היה כמו בערבית, או כמו  W באנגלית. התנועה ב/י/ חייבת להיות או פתח או קמץ. את /ה/ יש לבטא באופן גרוני, והתנועה היא /U/. /ו/ יש לבטא כפי שכתבתי, והתנועה כנראה קמץ, ואילו את /ה/ הסופית יש לבטא שוב באופן גרוני. התוצאה היא בקירוב yahuwah . ויש להדגיש שוב, שני הH במילה מבוטאים באופן גרוני.