אבולוציה של השפה - התחביר הוא מערכת של שבלונות

אבולוציה של השפה – השפה היא מערכת של שבלונות – התחביר

יאיר שימרון

 

הדיבור, ליבתה של השפה, הוא מערכת פעולות שבקוויה העקרוניים אינה שונה מכל מערכת פעולות אחרת, כגון חיתוך סלט או הברגת בורג, ועל כך עמדתי בפוסטים קודמים בהרחבה.

https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post.html

 

בפוסטים קודמים הראיתי שכל מה שנחשב ל"חוקי דקדוק" אינו אלא קבוצה של שבלונות של הוראות להנעת מערכת הדיבור, שנמצאת במערכת הזיכרון במוח.

בפוסט הזה על המילים:

https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_39.html

ובפוסט הזה על השבלוניות של ההגאים:

https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_24.html

גם כל מה שמכונה תחביר וחוקי תחביר אינו אלא קבוצה של שבלונות של הוראות לביצוע תנועות, המצויה, לאחר תהליך למידה, במערכת הזיכרון במוח.

בדומה להגאים, עיצורים ותנועות ושאר איפיוני ההגייה, וכמו המילים, מחזיק המוח אוצר הוראות לתנועות של מערכת הדיבור, שתכליתן לחבר בין המילים. חלק גדול מהוראות התחביר האלה אינו אלא חלק מהמילים עצמן, שכן כל מילה מכילה בתוכנה ובמבנה שלה תכנים של תחביר.

כשאנו משתמשים במילה "היא" כדי להצביע על חתולה, ביחד עם הציון של החתולה, אנו אומרים גם –  כינוי גוף, נקבה, יחיד – ועכשיו, אם נוסיף פועל, הוא יהיה לפי האיפיונים האלה, בהכרח.

כל המילים מכילות תכנים תחביריים, גם בשפות כמו סינית, שבה המילה אינה משתנה ואין בשפה זאת שום דבר מסוג מורפולוגיה (כלומר אם רוצים לומר 'חתולה' ברבים, אין 'חתולות', אלא רק 'חתולה הרבה', או 'הליכה' זהה לכל מי שהולך, יחיד, רבים, זכר, נקבה, עבר, עתיד, וכדי לומר 'הלך' יש לומר משהו כגון 'הוא הליכה אתמול', 'תלך' – 'היא הליכה מחר').

התחביר הוא צירוף של מספר רעיונות יחד. זה ההסבר התמציתי ביותר של התחביר. יש לזכור שגם כל מילה מכילה כמה רעיונות, כמו שהדגמתי למעלה במילה הזעירה 'היא'. אבל כיוון שאנו מתוחכמים, הרעיונות הגלומים ב'היא' מובנים לדוברים בקלות ואינם דורשים שום הסבר נוסף.

לעומת זאת, כשאנו מצרפים מספר מילים, אנו משתדלים להביע רעיונות מסובכים, או רעיון שמילה יחידה לא יכולה להביע.

צירוף של מספר מילים ברצף, שתכליתו לצרף מספר רעיונות יחד, הוא המעשה התחבירי, והוא דורש כמובן שיהיה תואם מסויים בין המילים השונות. התואם הזה נוצר עלפי ההרגלים -  השבלונות של הוראות הפעלת התנועות האצורות במוח -  הרגלים שברובם הגדול מוקנים לכל אדם על ידי לימוד הדיבור במהלך החיים.

כל מילה מכילה תכנים תחביריים, כפי שהדגמתי קודם במלה 'היא', וכל אחד יכול לבדוק את הטענה הזאת על כל מילה אחרת. וגם בסינית, כל מילה מכילה תכנים תחביריים, למרות מה שכתבתי למעלה. העובדה שהמילה הסינית אינה מכילה תכנים המקובלים בעברית או ביוונית, כגון נקבה, זכר, זמן פועל, רבים, יחיד, אין פירושה שאין התוויות תחביריות במילה, אלא שארגון השפה הסינית אינו דורש התוויות מהסוגים שציינתי.

 

רוב התכנים התחביריים מצויים במילים!

כל מילה בהתאם לתכנים התחביריים שהיא מכילה, מנחה את המדברים למילים נוספות, שנבנות לפי התכתיב של המילה  המנחה. המילה או המילים המנחות לא חייבות לבוא בתחילת המשפט. אלו הן המילים שמוגדרות לפי הניתוח התחבירי "נושא" או "נשוא". כשחסרים תכנים במילה, כגון תכנים המצויים במילים המכונות מילות יחס, מצרף הדובר מילה שמכילה את התוכן החסר ואת ההתוויה התחבירית החסרה.

השפה ערוכה כנגד המציאות, העולם. באמצעות המילים שלה היא מציינת את הדברים שבעולם. הדיבור נובע מהצורך  לבטא תכנים ביחס למציאות, חיצונית או פנימית.  המילים מציינות את המציאות, הן בסיס התכנים.

התחביר הוא הרחבה של התכנים של המילים היחידות, להיקפים גדולים יותר.  

החוקיות השולטת בתחביר נובעת מהתכנים, מן המשמעות שהמדברים רוצים להעביר.

הכפיפות לתוכן, למשמעות, היא המניע העיקרי לתחביר וגם לשינויים בתחביר.

כל מילה במשפט יש לה משמעות, תוכן, והתוכן הזה הוא סיבת צירופה של המילה למשפט.

כלומר גם המילים המכונות מילות יחס, מילות קישור, זיקה, הן מילים רגילות, שמוכללות בדיבור בהתאם לתוכן המבוקש, והן נחשבות למין מילים מיוחדות לדקדוק רק משום שהן מופיעות בטקסטים פעמים רבות יותר מכל מילה אחרת.

העובדה שמילים אלו מצויות בדיבור ובטקסטים הכתובים הרבה יותר פעמים ממילים אחרות, נובעת מכך שהתוכן של קישור וייחוס נחוץ הרבה יותר מהתוכן של  איזו תופעה בעולם, כגון שולחן או כלב. כלומר בשל הרצון ליצור משמעויות מקיפות, נחוץ לעיתים קרובות לקשר בין מילים-תכנים שכמובן ברובן הגדול אינן מכילות קישורים זו כלפי זו.

למשל כלב – שולחן, נחוצה מילה לומר מה היחס ביניהם, על, מתחת, ליד...

מילת היחס לא שונה משתי המילים האחרות. כיוון שגם במשפטים אחרים שאין להם כל קשר למשפט הזה נמצא את מילת היחס, אנו מקבלים את רושם המוטעה שמילות היחס מיוחדות במינן, ואין לזה שחר. בלימוד הדקדוק אפילו קבלו מילות היחס את הכינוי הייחודי "מילות", להבדילן משאר המילים.

מבחינה הסטורית, המילים המכונות יחס, זיקה וכדומה היו בזמנים קדומים מילים "רגילות" (כל המילים צריכות להיחשב לרגילות אם אנו מקווים להבין את השפה כראוי), שבתהליך ארוך הוטען בהן תוכן של יחס וקישור וזיקה.

ההבחנות מסוג "מילות" היחס, מאפשרות לנבחני דקדוק לטעות פעמים רבות. לאחרונה קראתי מבחן בגרות בדקדוק  וקבלתי את הרושם שהייתי טועה לא מעט.

אולם ההבחנות האלה אולי מועילות ל"מקצועיות" של הדקדוק, אבל חוטאות להבנה מהותית של השפה ושל הדיבור. משום שהדיבור והשפה נבנים על התכנים ועל המשמעויות, וכל המילים והמשפטים נאמרים לצורך יצירת המשמעויות.

כדי לנתח משפט כראוי הדבר העיקרי שצריך לעשות הוא לברר מהי המשמעות שלו, ולא מהן האבחנות של שיעורי הדקדוק.

אני לא מתיימר לפתור את כל הקושיות שמעוררים משפטי הדיבור והכתיבה שלנו.

אבל צריך להגיד באופן  ברור, שחלק גדול מאוד מהתיאורית התחביריות, ובמיוחד התיאוריה שמכונה "גנרטיבית" מבית היוצר של חומסקי, נובעות וגם סובלות, מכך שלא הובן הדבר הבסיסי של המשפט, והוא שאין כל רווחים ריקים במשפט, רווחים לכאורה, הדורשים בשל "ריקנותם" הסברים שמקורם אינו במילים של המשפט, אלא באיזו ביולוגיה מסתורית, המכילה חוקים נסתרים של תחביר, שבלעדיהם לא ייתכן הדיבור.

כלומר התחביר כלל אינו מערכת כללים מופשטת, כפי שהציג אותה חומסקי ואסכולתו (ראו https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_56.html.

 

לסיכום הנושא הזה:

הדיבור הוא מערכת של פעולות, שמופעלת כמו כל מערכת פעולות אחרת, באמצעות התקשורת העצבית, השרירים, ותנועת האברים.

כמו כל מערכת פעולות שאדם יודע לבצע, צבורות במוח שורה של הוראות תפעול לכל תנועה הנדרשת לביצוע הפעולה.

פעולה שאדם מבצע לעיתים קרובות, כגון צעד, צחצוח שיניים, או הגיית מילה ומשפט, ביצועה סומך על הוראות התפעול הצבורות במוח לאחר שנלמדו במהלך החיים והאדם נתנסה בהן פעמים רבות.

אין כיום שום ידע על תהליכי ביצוע התנועות והפעולות שיכול לתמוך באיזה שהם הסברים בדבר חוקי תחביר מסתוריים, כפי שמציעות כמה תיאוריות הנפוצות בספרות הבלשנית.

הפוסטים שיבואו מבוססים על שני הספרים שפרסמתי בנושא:

לבשנת 2000 יצא הספר "כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית", הוצאת צ'ריקובר. פרקי הספר: 1. כיצד נתהוותה השפה. 2. האם השפה מולדת. 3. כיצד נתהוותה הלשון העברית. 4. עברית בת ימינו ולשון התנך - לשונות זרות. 5. קווי דמיון דקדוקיים בין עברית לשפות הודו-אירופיאיות. נספחים: 1. לוח גזר - השערה על גבי השערה. 2. יהוה אלוהי צבאות יושב הכרובים - אדוני וראשית המונותיאיזם הישראלי. 3. מילון קטן של הקבלות עברית - שפות אירופיות. 

ב2018

הופיע ספרי "קולות מגן עדן - האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה", הוצאת אינדיבוק דיגיטאלית. פרקיו: א. תנאי בראשית. ב. התהוות הדיבור. ג. על קרבת לשונות.