אבולוציה של השפה. השפה היא מערכת שבלונות, המילים

הדיבור מתבצע באמצעות שבלונות - המילים

יאיר שימרון

 

בפוסט הקודם הראיתי שהגאי המילים הם שבלונות קוליות צורניות. לא מצאתי בספרות המחקרית התייחסות כזאת להגאי הדיבור, אבל הדיון הקצר בפוסט הקודם מבהיר את השבלוניות של ההגיה.

https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_24.html

מי שעומד לקרוא את הפוסט הזה רצוי שיקרא גם את הקודם, כדי שההסברים כאן יהיו יותר ברורים.

השבלוניות של ההגאים קשיחה, הם השבלונות הקשיחות ביותר בשפה, כפי שנאמר בפוסט הקודם. אבל יש להבין שלהגייה של כל הגה יש טולרנס, תחום מסויים של צליל. המדבר משנה מעט את אופן ההגייה בתאם לתנאי הדיבור. כמו כן מושפע ההגה מהגאים שבסביבתו. למשל, כשישראלי יליד אומר להסביר, הצליל של ה-ס נשמע למעשה לה'ז'ביר. זה קורה כיוון שבלי משים הדובר מכין את עצמו להגות 'ב' שמלווה את 'ס', והקוליות של 'ב' מטה את ההגייה הבלתי קולית של 'ס'. דוגמה דומה היא הגיה של המילה חשבון, כאשר 'ש' נשמעת למעשה כמו ח'ז'בון (j ), מאותה סיבה עצמה. לא תמיד קורים השינויים האלה. אבל בדיבור רגיל, מהיר, בנסיבות יום-יומיות, הם קורים לעיתים תכופות.

כל פעולה נשמרת במוח בצורת הוראות ליצירת הפעולה, אשר מאפשרות את ביצוע  הפעולה באמצעות שורה של שבלונות תנועתיות.

 

כפי שמשתמע מהכותרת ומהדברים עד כה, גם המילים הן שבלונות. השבלוניות של המילים מסתייעת בשבלוניות של ההגאים המרכיבים אותן, אבל עצם השימוש בהגאים לא מחייב את שבלוניות המילים.

אבל, יאמר מי קורא וחושב על הדברים אלה בתשומת לב, עובדה, המילים משתנות, לדוגמה: הולך-הלך-הלכה-הולכים, וכן הלאה אין ספור דוגמאות. והדבר אינו מוגבל לעברית.

היינו יכולים לתאר לעצמנו מילים המורכבות בחופשיות  מקבוצות של שבלונות צליליות - ?

אז זהו, שלא.

בנקודה הזאת צריך להבין דבר שאינו נלמד בספרי הלימוד: כל מילה, שהשורש שלה משותף עם הרבה מילים אחרות, היא מילה בפני עצמה, עצמאית בשטח, שיש בו מילים אחרות המשתפות מובנים איתה. לא רק הלך-הולך וקרובי משפחתם הן מילים נפרדות, אלא גם ילד-ילדי-ילדיך, וכל שאר החמולה הן מילים נפרדות, שאומנם חולקות משמעויות משותפות.

דוברת עברית ישראלית שומרת במוחה הוראות פעולה נבדלות (אם גם משותפות במידה מסוימת) לגבי כל מילה ומילה. (ושוב, ראו את שני הקישורים למעלה)

וזה יש להדגיש, בשונה מלומד השפה בבגרותו, שלומד אותה באופן אנליטי, כלומר פריט פריט, שהוא מרכיב את המילים  בהתאם לשיטתיות של מערכת השפה. גם דוברים ילידים של השפה, כל שפה, כשהם נתקלים בצורות לא שגורות, הם מפעילים שיקולים אנליטיים כדי למצוא את הצורה הנכונה.

והסיבה נובעת מהתכונה המשותפת לכל הפעולות הרצוניות: הן כולן בנויות משבלונות של הוראות לתנועות, וממוכנות של השרירים והאברים. וככל שהאדם מיומן יותר בשבלונות התנועתיות שמרכיבות את הפעולה, כך הוא יצליח יותר בביצוע שלה.

הדיבור לאור הדברים האלה, ולאור הפוסטים האחרים, הוא מערכת פעולות רצונית. ומזה מסתבר שכל מילה שקולה עקרונית לכל תנועה אחרת, כגון הקלדה, הברגה, קפיצה, בעיטה, ומה שלא תעלו על הדעת.

ומהדברים האלה נובע שכל מילה חייבת לחזור בדיבור כמעט תמיד באותה צורה, הווה אומר, באופן שבלוני.

אמירה של מילה, כמו הגייה של הגה, וגם כמו התחביר, לא מוכתבים מכוחם של חוקים דקדוקיים, אלא מכוחו של סדר הוראות הפעולה השמור במוח לביצוע הגיית המילה.

הכללים הדקדוקיים אינם אלא תיאור מילולי של התופעות המצויות בדיבור ובשפה.

 

הקשיחות של השבלונות

אמרתי שהשבלונות של ההגאים הן הקשיחות ביותר בשפה, ואילו של המילים אינן קשיחות באותה מידה.

ההבדל בין מידות הקשיחות של השבלונות נובע מתיחומם של הטולרנסים של שני מיני השבלונות.

המשמעות של הגה מתוחמת בצליל שלו. כל עוד אין הצליל של ההגה חורג יתר על המידה מבחינת דובריה של שפה מסויימת, הוא תקין. בפוסט הקודם, שקישורו למעלה, הראיתי את הקושי של דוברי עברית להגות הגאים אנגליים המסומנים באותיות th כגון th/think  או להבחין  ביניהם בשמיעה. ואכן כשמקשיבים לדיבור עברי רהוט אפשר לעיתים לשמוע במקום 'ז/ד' או במקום 'ת/ס' הגיה של צליל הדומה מאוד להגאים האנגליים. הסברתי שזה קורה בגלל שהשבלונות העבריות חופפות במידה רבה מאוד לשבלונות הצלילים האנגליים, ודוחקות אותן מתפיסתם של דוברי עברית.

המשמעות של מילים לעומת זאת הרבה יותר רחבה וכוללת ייצוגים של דברים בעולם. הטולרנס של המילה נמצא גם בתחומי השבלונות של כל ההגאים שלה, וגם בתחומי הצורה שלה, וגם בתחום המשמעות של המילה, ומתוך כך מתאפשרים שינויים גדולים יותר במלים.

הדברים שנאמרו כאן אינם ממצים את הנושא, ואחזור אליו בעתיד.אסיים את הפוסט הזה בהערה קצרצרה על המשמעות של מילים.

 

מהי משמעות של מילה או איך המוח מייצר את המשמעות

כשמדברים על משמעות של מילה מתכוונים בדרך כלל לתירגומה של המילה למילים אחרות, באותה שפה או בשפות אחרות, או לפעמים לאיזו תמונה או צליל או דבר מוחשי אחר.

אבל איך מחזיק המוח את מובנה של מילה?

אני מעלה כאן השערה הנובעת מדברי הפוסט הזה ופוסטים מוקדמים.

המוח לא מחזיק שום תרגום מגדיר של איזו מילה. כלומר המצאותן של מילים חופפות או מתרגמות משמעות בשפות אחרות אינה הדרך שבה משמר המוח את משמעותה של כל מילה.

אלא כל מילה מקושרת לקבוצה גדולה של מערכות ידיעה, וכאשר אומרים או שומעים מילה מופעלים הקישורים האלה וממקדים את ההכרה לרגע קצר אל נקודת המוקד של כולם יחד, שהיא המילה.

כך למשל, כשאומרים חלון, מופעלות מערכות ידיעה של פתח בקיר, מבנה גיאומטרי כגון מלבן, משב רוח, תריס, אור, חשוך, מסגרת עץ, אלומיניום, נוף, וגם המילים החופפות אותה שפה או בשפה אחרת,  ועוד הרבה.

כל מערכות הידיעה האלה לרגע קצר מופק מהן רק היחס ביניהן לבין מערכת הידיעה העיקרית באותו רגע, שהיא חלון.

לא נחוץ שכל מערכות הידיעה יופעלו כל פעם. ככל שהמילה יותר שגורה כך נחוץ שיופעלו פחות קישורים.

בניגוד לפעולות הדיבור, ההגיה, המילים, המשפטים, המשמעות אינה עשויה משבלונות, אלא ממערכת של אסוסיאציות שהיא חופשית במידה רבה ונתונה לשינויים גדולים. המשמעות אינה פעולה, ולכן אינה שבלונית, אלא היא תולדה הכרתית, שעשויה להשתנות כשתנאים מסוימים משתנים.

 

התחביר גם הוא עשוי משבלונות, עוד פחות קשיחות משבלונת המילה. אולם את הדיון בתחביר אדחה לכמה שבועות, ובינתיים אעלה נושא שקשור לאבולוציית השפה לכאורה בשלב הרבה יותר מאוחר, אבל הוא מעניין אותי.

הפוסטים מבוססים על שני הספרים שפרסמתי בנושא:

 "כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית", הוצאת צ'ריקובר. פרקי הספר: 1. כיצד נתהוותה השפה. 2. האם השפה מולדת. 3. כיצד נתהוותה הלשון העברית. 4. עברית בת ימינו ולשון התנך - לשונות זרות. 5. קווי דמיון דקדוקיים בין עברית לשפות הודו-אירופיאיות. נספחים: 1. לוח גזר - השערה על גבי השערה. 2. יהוה אלוהי צבאות יושב הכרובים - אדוני וראשית המונותיאיזם הישראלי. 3. מילון קטן של הקבלות עברית - שפות אירופיות. 

ב2016 הופיע ספרי "קולות מגן עדן - האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה", מהדורה שניה מעודכנת, הוצאה דיגיטאלית אינדיבוק. פרקיו: א. תנאי בראשית. ב. התהוות הדיבור. ג. על קרבת לשונות.