עברית עתיקה - כישלונם של פרשני התנך 3

כל מכה יבוסי ויגע בצנור

השלמות וסיכום

כדי להבין כראוי את המסופר בפוסט זה, יש לקרוא את שני הפוסטים הקודמים:

https://languagevo.blogspot.com/2020/07/2_2.html

https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_78.html

(טענותי על העברית העתיקה ועל השפות השמיות, מתבססות על ראיות, שהקורא הלא מומחה ימצאן בין אם במילוני התנך ובאנציקלופדיה המקראית הנגישים בכל ספריה, בין אם באינטרנט באתרים רבים, וכמובן למעטים שיתאמצו יותר במאמרים מדעיים)

פרשנות נכונה של סיפור דוד בירושלים, שמואל ב, ה, 6-10, ושמואל ב, כד, 18-25, מביאה להבנה, שדוד לא נלחם בירושלים. דוד בא אליה כדי להקריב קורבנות מיוחדים לריצויו של האל הזועף, שהטיל רעב ומגפה על העם, בגלל הפרת השבועה לגבעונים, הפרה שאחראי לה שאול (פרקים כא, כד). זאת גם הסיבה שדוד, לאחר ששאל את אלהים, מסר לגבעונים את בני שאול, כדי שיוכלו להורגם ולהוקיע אותם בהר (כא). הגבעונים, ששמם לפי שם עירם, הקרובה מאד לירושלים שבה אוכלוסיה ששמה יבוסים, וככל הנראה שני השמות מציינים עם אחד. הם ממוצא חיתי, או מאחד העמים שהיו בעבר בשליטת האימפריה החיתית, כגון חורים או לווים. עמדנו על כך שהשם ארונה, מקורו חורי או חיתי, ומשמעותו "מושל" או "מלך". יש עוד מילים שמקורם מהתרבות החיתית-חורית, כגון המילה "מרגים", (כד 22) שפירושה עץ אשל, שהוא אחד העצים הקדושים המשמש בפולחן הקורבנות. פרשני התנך פירשו את המילה בהתעלמות מכל כללי המחקר של השפות השמיות והעברית כ"מורג". על כך כתבתי בהרחבה ובהנמקה בפוסט שלהלן:

https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_60.html

נחוץ עוד להוסיף בעניין העורים והפסחים: שבויים במלחמות במזרח התיכון הקדום, היו מוענשים בהטלת מומים, שביניהם מקובל ביותר היה עקירת עינים. בתנך זכורים שמשון וצדקיהו. בספרות החיתית נמצאו טקסטים המספרים על ענישת עיוורון בשבויי מלחמה, שכמו שמשון הועסקו בטחינת תבואה.

אבל הקישור החשוב ביותר לסיפור שלנו, הוא בספר ויקרא כא, 16-24. כאן מובאת הוראת אלהים לאהרון, לפיה "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו. כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח או חרום או שרוע". ועוד שורה של מומים, הפוסלים אדם מגישה להקרבת קורבנות. אני לא יודע כיצד קרה שפרשני התנך שרבים מהם יודעים אותו בעל פה, לא קישרו את הפסוק הזה לסיפור העורים והפסחים של דוד.

הקורא העוקב בקפדנות ובביקורתיות אחר הפרשנות המובאת כאן ובשני הפוסטים הקודמים שקישוריהם לעיל, מבין שדוד בא לירושלים במטרה ברורה, לערוך טקס הקרבת קורבנות לפיוס אלוהים, על האדמה שבה נשבעו ישראל לגבעונים. עכשיו אנו מבינים מי מדבר אל דוד במילים בפרק ה, 6: "ןיאמר לדוד לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים". זהו ארונה עצמו, מלך ירושלים.

סדרת הפוסטים הזאת הוכתרה בשם: עברית עתיקה היתה שפה שונה. כלומר שונה מן השפה התנכית הסטנדרטית, ושונה לחלוטין מהשפה העברית ישראלית שבה נכתבים דברים אלה. הבאתי בפוסטים הקודמים כמה דוגמאות, וכאן אעמוד על דוגמה חשובה נוספת.

המילה הסירך, נתפשת על ידי המומחים למקור או לשם-פועל עם כינוי גוף. זאת טעות. הסירך הוא שריד מהפועל השמי הקדמון, מהתקופה שבה עדיין לא היו בנייני הפועל בשפות השונות, שהם למעשה שונים בכל אחת מהשפות. כלומר בנייני הפועל התפתחו באופן נפרד בכל שפה ושפה. דומה להסירך, מצויים בתנך מספר קטן של צורות שרידיות קדמוניות, כגון בואך, לכתך. כ (k) היה צורה עתיקה של כינוי גוף ובעברית הוא השתמר ככינוי גוף חבור לגוף שני, אבל באכדית ובגעז (אתיופית עתיקה) הוא השתמר דווקא בסיומות הפעלים בגוף ראשון. התרגום לשפה שלנו של הסירך צריך להיות תסיר, או הסרת.

השרידים של עברית קדומה, קדומה יותר משפת התנך הסטנדרטית, כפי שתיארתי בפוסט הראשון שכתובתו למעלה, הם עדות לעתיקות ולמקוריות של הסיפור בספר שמואל לעומת השכתוב שנעשה בספר דברי הימים.

הסיפורים על דוד בירושלים, וקשרי דוד עם הגבעונים ועם היבוסים קשורים כולם זה בזה. העורכים המאוחרים של הסיפורים, ייתכן שלא ידעו את סדרם הנכון, וייתכן שלא רצו להביא את סדרם הנכון, כיוון שכך היה מתגלה לקורא הקשר הפגני של דוד, וגם היותם של רבים מהיהודים גולי בבל ממוצא יבוסי-גבעוני. על כל פנים, ספר דברי הימים נערך באותה מתכונת כמו ספר שמואל.

עכשיו עלינו לברר מדוע טענתי שאמינותו ההסטורית של דברי הימים נופלת מאמינות של שמואל.

הפסוק הפותח את הסיפור בדברי הימים א, יא, 4: "וילך דוד וכל ישראל ירושלים היא יבוס": מה פירוש כל ישראל? זה פשוט לא יכול להיות. אי אפשר לקחת את כל העם למסע. בשמואל, נאמר, "וילך המלך ואנשיו": זה ביטוי ריאלי, וכבר פירשתי את משמעות אנשיו, הנאמנים למלך עד מוות. דברי הימים: "ירושלים היא יבוס": ירושלים לא נקראה יבוס, רק תושביה נקראו יבוסים. הפסוק הפותח בדברי הימים מכיל חלקים משמואל ב, ותיקונים ופרשנות. בהמשך מסלק מחבר דברי הימים את הפסוק הקשה, הלא מובן, נושא המשמעות הראשי של שמואל ב: "כל מכה יבוסי ויגע בצינור". פירשתי אותו, חסרונו משנה את מובן הסיפור לגמרי. אחד השינויים המעניינים, שלא עניינו את הפרשני האחרים, הוא שינוי הפסוק משמואל ב כד 18: "ויבא-גד אל דוד ביום ההוא" – דברי הימים א, כא, 18: "ומלאך יהוה אמר אל גד  לאמר יעלה דוד". את הביטוי "ויבא-גד" הסברתי כאורקל בפוסט הקודם, ואילו מחבר דברי הימים המציא מלאך המדבר אל גד.  הביטוי שהדגשתי, ביום ההוא, הוא חזרה על הביטוי ביום ההוא שבשמואל ב, ה, 8 – ויאמר דוד ביום ההוא – מה שמחזק ביותר את טענתי ששני הסיפורים,בשמואל ב, ה, וכד, קשורים קשר הדוק.

הייתי יכול להמשיך ולהראות את הסירוס של הסיפור המקורי, סירוס שחלקו, יש להדגיש, הוחדר גם לספר שמואל ב.

אף על פי כן, יש לציין, שבידי מחבר דברי הימים א, היו מקורות קדומים, והוא ניצל אותם במקומות שחשב שלא יגלו דבר על המשמעויות הקדומות המקוריות של הסיפור. בשמואל ב, כד, 22, "ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים. הכל נתן ארונה המלך למלך". אבל בדברי הימים א, כא, 23 נאמר: "ראה נתתי הבקר לעלות והמורגים לעצים והחטים למנחה הכל נתתי". מצד אחד אנו רואים את ההשמטה של הביטוי רב המשמעות ההסטורית "ארונה המלך". אבל מצד שני, נוספו בדברי הימים "החטים למנחה". בספר ויקרא , ו, ז, מביאים את תורות העולות והשלמים. אלו הם הזבחים שמעלה דוד, לפי הסיפורים בשני המקורות, וכבר הערתי שאלו הם זבחי הפיוס עם האל, לשם עצירת המגפה. "החטים למנחה", מהם אופים מיני מאפה שמוגשים כ"מנחות", והם רבי חשיבות לפי ספר ויקרא.   מסתבר מכאן, שארונה ידע את תורת הקורבנות! העניין הזה רב חשיבות לגבי ההסטוריה של בית המקדש והפולחן בו, אבל בזה לא נעסוק.

סיפור דוד בירושלים כפי שהיה, כפי שסופר לכתחילה, לפני שסורסו ושובשו הסיפורים על ידי סופרים בעלי אידיאולוגיה דתית חדשה:

ארבעה מקורות יש בידינו:

1.  שמואל ב,ה, 6-10

2.שמואל ב, כד, 18-15.

3. דברי הימים א, יא, 4-9.

4. דברי הימים א, כא, 128.8-

לפני כל פסוק מצוין המקור ומספר הפסוק:

(18-2) ויבא-גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם מזבח בגרן ארניה היבסי.   (19-2) ויעל דוד כדבר-גד כאשר ציוה יהוה. (6-1) וילך המלך ואנשיו ירושלים אל היבוסי יושב הארץ. (2—21-20) וישקף ארונה וירא את המלך ואת עבדיו עוברים עליו ויצא ארונה וישתחו למלך אפים ארצה. ויאמר ארונה מדוע בא אדוני המלך אל עבדו ויאמר דוד לקנות מעמך את הגרן לבנות מזבח ליהוה ותעצר המגפה מעל העם. (6-1) ויאמר לדוד לאמר לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים. (לאמר לא יבוא דוד הנה) (2—25-22) ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדני המלך הטוב בעינו ראה הבקר לעלה (23-4) והחטים למנחה (2—25-23) והמרגים וכלי הבקר לעצים. הכל נתן ארונה המלך למלך. ויאמר ארונה אל המלך יהוה אלהיך ירצך. ויאמר המלך אל ארונה לא כי קנה אקנה מאותך במחיר ולא אעלה ליהוה אלהי עלות חנם ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים. ויבן שם דוד מזבח ליהוה ויעל עלות ושלמים ויעתר יהוה לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל. (7-1) וילכד דוד את מצדת ציון (היא עיר דוד). (8-3) ויואב יחיה את שאר העיר. (8-1) ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים (שנאו נפש דוד על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית). (1—10-9) וישב דוד במצדה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה. וילך דוד הלוך וגדול ויהוה אלהי צבאות עמו.

ותרגום השחזור למדוברת:

דוד קבל אורקל ביום ההוא שהורה לו ללכת ולהקים מזבח בגורן של ארונה היבוסי. ודוד עשה את הוראת האורקל, והלך עם נאמניו לירושלים, אל תושבי המקום, היבוסים. ארונה מלך ירושלים השקיף וראה את דוד המלך עם נאמניו מגיעים לעיר שלו, ולכן יצא אליהם והשתחוה לפני דוד בהשתטחות לארץ כשפניו אל הקרקע. אחר כך שאל ארונה, אדוני המלך, למה באת אלי שאני עבדך. דוד ענה: באתי כדי לקנות ממך את הגורן שלך, כדי לבנות עליו מזבח לה', כדי שה' יפסיק את המגפה שממיתה את אנשי העם שלי. וארונה ענה, אי אפשר להכנס לגורן שהוא מקום קדוש, אלא אם יסולקו בעלי המום ובראשם העוורים והפסחים. (ואחרי שדוד ביצע את הנחוץ) אמר ארונה אל דוד: אדוני קח את כל מה שנחוץ לך , הנה הבקר לעולה, והחיטה למנחות, והעצים המכונים מוריגים (אשל) וכלי הבקר לעצי בערה למזבח. כל מה שהיה לארונה והיה נחוץ לדוד נתן ארונה מלך ירושלים לדוד המלך הגדול.והוסיף ובירך את דוד במילים הלוואי שה' אלוהיך ירצה את קורבנותיך. ודוד ענה: לא אקבל מתנות, אלא אקנה ממך את הגורן ואת כל הנחוץ להעלאת הקורבנות. והוא אכן קנה את הגורן ואת הבקר ב50 שקלי כסף. דוד העלה קורבנות מסוג עולות ושלמים שמיועדים לפיוס אלוהים, ואכן ה' נעתר לארץ והפסיק את המגפה. אחר כך ניצל דוד את ההזדמנות שהוא בתוך שטח ירושלים, והשתלט על מצודת ציון, (שנקראה אחר כך בית דוד). ומיד עם השתלטותו על המצודה הכריז דוד באותו יום על איסור מוחלט להרוג יבוסים, וקלל את מי שיפר את הפקודה בפגיעה קשה מהנשק האלוהי המכונה צינור, והפגיעה תהיה של עיוורון ופסחות, פגעים שהופכים את האיש לטמא. כל תושבי העיר לא הומתו בפיקוד יואב. ודוד התיישב במצודה וקרא לה בית דוד, והוסיף בניה רבה סביב המצודה. והוא הצליח מאוד כי ה' היה איתו.

הבהרה

נדמה במבט ראשון שבאופן שרירותי יצרתי סדרים חדשים מחלקי פסוקים וקישורם לחלקי פסוקים. אבל מי שיקדיש תשומת לב ששל ממש, יראה, גם לפי חלוקת המקורות לצבעים, שהחלק הראשון של השחזור הוא בעיקרו מקור 2 משמואל ב, כד, 18-25, ואילו החלק המסיים הוא בעיקר מקור 1 משמואל ב, ה, 6-10. התוספות מדברי הימים הן רק משפט אחד ממקור 3 ומשפט אחד ממקור 4, המוסיפים פרטים שלדעתי הם אוטנטיים.

כלומר הפכתי את סדר הסיפורים, על סמך הבירור שערכתי לאורך הפוסטים הקודמים. שקישוריהם מופיעים בתחילת הפוסט הזה.

את הפירוש המלא של המאורע  של השתלטות דוד על ירושלים פירסמתי מזמן בספרי "כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית" הוצאת צ'ריקובר, 2000.