עברית עתיקה הייתה שפה אחרת
"כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים"
כמה עתיקה שפת התנך?
במשך כ800 שנה נכתבו ספרי התנך. החל מהמאה השמינית לפני הספירה ועד למאה הראשונה לספירה. רק אחרי חורבן ממלכת יהודה, בשנת 586 לפני הספירה, נכתב רובו של התנך, על ידי גולי יהודה, בבבל.
לגבי ספר דברים, יש הסכמה מקיפה שהוא נכתב בזמנו של יאשיהו מלך יהודה, בערך 30 שנה לפני חורבן הממלכה. חלקים רבים של ספרי שמואל נכתבו עוד לפני ספר דברים, במאה השמינית והשביעית לפני הספירה, וכך גם חלקים מעטים מספרי התורה האחרים, וחלקים מספרי הנביאים. רוב סיפרות התנך, וזה כולל את רוב הסיפורים על התקופה העתיקה שלפני חורבן יהודה, נכתבו ככל הנראה בבבל, ובארץ ישראל בתקופת בית שני.
את הדברים האלה הוכיחו חוקרים רבים באינספור מחקרים שהראו את השפעת השפות האכדית והארמית, ואפילו השומרית, על הטקסטים. השפעות אלו נגרמו בגלל שהיהודים אימצו את התרבות הבבלית-ארמית של מקומות מגוריהם, וזה כלל את השפה המקומית, ארמית, את לוח השנה הבבלי, שנעשה לוח השנה היהודי עד היום, חגים כגון ראש הנה ויום כיפור, ואת הספרות הבבלית העשירה.
בפוסט זה אפרש פסוק בספר שמואל ב, פרק ה 8, שכל הפירושים שלו עד כה מוטעים, וטעויותיהם נובעות מחוסר הבנה של העברית העתיקה שקודמת לספרות התנך.
"ויאמר דוד ביום ההוא, כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו נפש דוד על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית".
כל הפרשנים שואלים מהו הצינור, ומשיבים תשובות של טעות. שואלים מה עניין הפסחים והעיוורים, ומשיבים תשובות של טעות.
הם לא שואלים, מה פירוש "יגע בצינור". נדמה להם שאלו מילים פשוטות. נדמה להם גם, שהמילים "ואת הפסחים", "ואת העיוורים". הן מילים פשוטות.
כיוון שלא הבינו את המילים הלכאורה פשוטות, לא הבינו את הפסוק כולו. בפסוק זה מצוטט דוד. מובא פיו משפט שייתכן שנאמר כפי שהוא כתוב, או באופן דומה. דוד פעל כ300 שנה לפני כתיבת הסיפור, שנכתב ככל הנראה במהלך המאה השמינית לפני הספירה.
בציטוט הפקודה של דוד נשתמרה שפה עתיקה, אשר כבר בזמן כתיבת הסיפור אולי לא הייתה מובנת, ובודאי לא הייתה מובנת בזמן שמחבר ספר דברי הימים א חזר על הסיפור בפרק יא 4-10. המחבר הזה, שהיו לפניו מקורות קדומים, לא הבין את המשפט של דוד, ולכן תיקן אותו כפי שנראה היה לו לנכון, ובעקבותיו טעו כל הפרשנים שאחריו.
יותר מכך, פרשנות הפסוק המצוטט, והפסוקים המחוברים אליו, תלויה גם בהבנה כללית של סיפורי דוד וירושלים, דוד והיבוסים, דוד והגבעונים.
עכשיו אני הולך לפרש כראוי את הפסוק הנ"ל. בפוסטים הבאים אראה איך חמשת הפסוקים המספרים על השתלטות דוד על ירושלים מתקשרים לשורה ארוכה של סיפורים בספרי שמואל וספרי תנך אחרים, וכיצד נוצרת תמונה בהירה של המאורעות שהובילו להשתלטות דוד על ירושלים, ללא מלחמה.
העברית העתיקה הייתה שונה משפת התנך הסטנדרטית
ועוד הרבה יותר שונה מהעברית הישראלית שלנו. למעשה, אילו שמע מחבר של כל ספר תנכי אותנו, לא היה מבין כמעט כלום. למה נדמה לנו ששפת התנך מובנת ללא קושי לנו? הסיבה העיקרית היא העובדה שמכיתה ב תלמידי בתי הספר בישראל לומדים את סיפורי התנך שמפורשים להם לפי העברית הישראלית המדוברת.
כל הפרשנים של סיפור השתלטות דוד על ירושלים מספרים לקוראיהם שהייתה מלחמה, ולאחר מעשה גבורה של יואב נכבשה ירושלים. אבל הסיפור בשמואל ב,ה, 6-10 לא מכיל שום רמז למלחמה. אין גם לא מילה אחת שמעידה על מלחמה. וזה בספרים שמספרים על מלחמות רבות, על מעשה רצח, הוקעת גוויות על חומות, ומעשי אכזריות רבים, עם ציון מספרי מתים, ללא כל עידון. פרשנים אלו קוראים את הסיפור הזה על מצע של דעות קדומות ומוקדמות ותפיסה שבלונית של תולדות הישראלים והיהודים, שלפיהן דוד היה כובש גדול שהשמיד את הזרים והפך את הארץ לישראלית ויהודית. הסיפורים שאבחן כאן ובפוסטים הבאים לא נותנים שום חיזוק לתפיסה המוטעית הזאת.
הפסוק שאני מפרש בנוי בשני רבדים: דברי המחבר, ודברי דוד, המובאים בהדגשה. דברי דוד נאמרו בזמן אחר מדברי המחבר, זמן הקודם לכתיבת הסיפור בקירוב ב300 שנה.
"ויאמר דוד ביום ההוא, כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו נפש דוד על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית".
דברי דוד, סביר שנכתבו על ידי סופרי בית המלוכה, כפי שהיה נהוג בכל הממלכות במזרח התיכון, ואולי הועברו כצורתם בסיפורים, הם בקירוב משנת 1000 לפני הספירה.
מה היתה צורתה של השפה באותו זמן?
הדוגמה הטובה ביותר שמצויה בידינו היא כתובת מישע מלך מואב, בקירוב משנת 850 לפני הספירה. היא כתובה בשפה קרובה לתנכית, אבל פחות מורכבת ממנה, והיא נותנת לנו מושג ממשי על השפה העברית שקדמה לשפת התנך הסטנדרטית. הכתובת מכילה עשרות משפטים קצרים המחוברים ברובם הגדול על ידי "ו", ובמיעוטם על ידי "כי". אין בכתובת כל מילת חיבור מסוגם של "אך, אם, כיוון, אולי, אבל, אלא, אומנם". כמעט שאין בה משפטים מורכבים. כאשר מחבר כתובת מישע רוצה לומר "אבל", הוא כותב "ו". כשהוא רוצה לומר "כאשר", הוא כותב "כי". הקורא בן ימינו יקרא ויפרש את כל מופעי "ו" כחיבור. אבל למעשה, במיקרים רבים משמש בכתובת "ו" לא לחיבור סתמי, אלא למשמעויות כגון "אבל" ואחרות. לדוגמה: "ויחלפה בנה ויאמר גם הוא אענו את מואב, בימי אמר כן, וארא בה ובבתה". במשפט האחרון, "וארא בה ובבתה", "ו" משמשת לציון "אבל". כלומר אף על פי שהוא רצה לענות את מואב, אני גברתי עליו (זה משמעות "וארא").
לא באמצע המאה התשיעית, ולא 150 שנה קודם, לא היו בכל השפות של המזרח התיכון מילים כגון "אלא, אומנם, אבל", וכל שאר מילות החיבור המאפשרות ליצור משפטים מורכבים בעלי רעיונות שונים ומנוגדים.
כמו בכתובת מישע, גם בשאר שפות המזרח התיכון נכתבו טקסטים שחוברו בעיקר באמצעות "ו", "כי", ומשמעויות שלא קיבלו ייצוג מילולי ייחודי, הובנו דרך מילות החיבור המעטות. אי אפשר להרחיב כאן את הנושא הזה.
בהבנה זאת עלינו לקרוא את הפקודה של דוד שלפנינו. אולי זה ציטוט אמת של דוד, שנמצא בידי מחבר הסיפור בצורת רשימות ארכיון שנכתבו על ידי סופרי הארמון של דוד. אולי שיחזר המחבר הנוכחי את השפה הקודמת 300 שנה לכתיבת הסיפור, על סמך היכרותו עם רשימות כאלה. מכל מקום, עלינו לפרש את דברי דוד לפי המבנה והמשמעויות של שפת המאה העשירית לפני הספירה, ובשום פנים לא להכנע לפיתוי לפרש לפי שפת ימינו ואפילו לא לפי שפת התנך המאוחר.
כל הפרשנים ללא יוצא מן הכלל טעו בדיוק בגלל שקראו את המשפט הזה לפי שפת התנך המאוחרת ולפי שפת ימינו, ולא לפי השפה הקדומה.
ובכן אילו מילים עלינו לברר?
כל הפרשנים ניסו לפרש את "צנור". כולם ניסו להבהיר מה משמעות "הפסחים והעורים".
אף אחד, גם לא פרשן אחד, לא ניסה לברר את משמעויותיהן ותיפקודיהן של המילים הבאות: "ו", "יגע", "ב", "את". בעוד ש"צנור" פורש שלא לפי המשתמע מן המופעים שלו בתנך.
נתחיל עם "ו": אילו כתבנו את הפסוק בשפת ימינו, בשום אופן לא היינו כותבים "ו" לפני "יגע": בעברית המדוברת אין כלל מקום וצורך ב"ו". לדוגמה, בינתיים בלי לברר את משמעות "יגע": "כל מכה יבוסי יגע בצנור"... הפרשנים התעלמו מהצורך להבהיר את ה"ו" כיוון שקראו את הפסוק לפי השפה המאוחרת, שבה אין ל"ו" זאת כל משמעות. אלא שיש לה משמעות, והיא תפקיד של אוגד, שבאותו זמן לא היה קיים בעברית הקדומה. תרגומו של המשפט הזה יהיה כגון: "כל מי שיהרוג יבוסי הוא יגע". זה הצעד הראשון בפירוש הפסוק.
הקושי הבא מצוי במילה "יגע". כל הפרשנים ייחסו לה את המשמעות של מגע, touch. וטעו. מתוך כ220 מופעים של השורש "נגע" בתנך, ברובם הגדול משמעות המילים היא נזק, פגיעה, מחלה. וזה נכון לגמרי בכל המקרים שניתן לזהותם כרובד קדום של השפה. את משמעות touch, מגע, קיבל השורש רק בזמן מאוחר. מי שלא מאמין, יקח מילון תנכי ויקרא את הערך "נגע".
השאלה השניה לגבי מילה זאת היא איזה בניין מדובר כאן? האומנם כפי שפירשו כולם, בניין קל? התשובה שלילית. כשאנו לומדים כיום את מערכת הפועל העברי, מספרים לנו שיש שבעה בניינים. אבל בכל תקופות העברית היו יותר משבעה. למשל בימינו, איזה מהשבעה הפועל "תדלק"? אף אחד מהם. בתקופת המשנה פועל כגון "נתברך" אינו מתאים לשום בניין. בשפת התנך, לדוגמה "תתחרה"(tetahare), "אוכיל"(okhil), שעבד, ועוד צורות פועל רבות שלא נשמעות ל7 המשקלים. והיו גם צורות פועל שכלל לא נחשבות על ידי המומחים הסופר-שמרנים לפעלים. לדוגמה "הסירך". זאת צורת פועל ששרדה מזמנים קדומים, ופירושה "תסיר", "אתה תסיר" (בפועל זה ניתקל בפוסט הבא על כלל מעשי דוד בירושלים). דומה לזה גם "בואך", כלומר "אתה תבוא". אלו שרידים מהשפה השמית הקדומה. בפוסט כזה חובה לקצר. על כל פנים, מערכת הפועל נבנתה במהלך תקופת התנך וממשיכה להיבנות עד ימינו. בניין נפעל נבנה כהשלכה מבניין קל, שבו לעיתים קרובות בשורשים שהאות הראשונה שלהם "נ", ה"נ" נעלם ובמקומו בא דגש באות הבאה, כמו "נפל", "אפול". כשאנו חוזרים ל"יגע", זה בדיוק מה שקרה כאן. הפועל "יגע" בפסוק שלנו פירושו "ינגע", בהתאם לפירושו הקדום של השורש הזה בשפה העתיקה. כאמור, ברובד הקדום של התנך, משמעות "נגע" תמיד לרעה.
המילה השלישית שיש לברר היא "ב", "בצנור". כיוון שאי אפשר כאן לכתוב מגילות, אני שולח את המתעניינים למילוני התנך, ושם יוכלו לראות, שלמעשה, בעברית הקדומה, היו משמעויות מילת השימוש "ב", דומות מאוד למילת השימוש "מ". כלל לא כמו בימינו, שכל מילת שימוש קיבלה מובן ייחודי וצר בהיקף המשמעויות שלו. בזמן העתיק שימשו כל מילות השימוש כמעט בכל משמעויות הקישור. "ב", "מ", "ל", "ו", יכלו לבוא כל אחת במקום האחרות. כאמור, מי שלא מאמין, ומעדיף לקרוא את התנך לפי העיברית המדוברת, מוזמן לברר את הדברים במילוני התנך. הקריאה של "ב" בפסוק שלנו צריכה, לפי העברית המדוברת, להיקרא "מ", דווקא.
המילה הבאה היא "צנור". מילה זאת מופיעה פעם אחת נוספת, בתהילים, מב, 8: "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך כל משבריך וגליך עלי עברו". נתרגם את הפסוק הזה: "ים אל ים קורא, בגלל קולם הנורא של הכלים שלך (אלוהים) המכונים צנורים כל סערות הים שלך עוברות עלי". מסתבר ש"צנור" בתנך אינו כלל כלי המעביר מים, אלא כלי אלוהי המפיק קולות נוראים שמסעירים את ימי הבראשית ומביאים מצוקות קשות על בני האדם. כלומר, "צנור" הוא כלי אלוהי שבו משתמש אלוהים להעניש בני אדם.
המילים הבאות הן "את", "ואת הפסחים", "את", "ואת העורים". כל דובר עברית שגמר תיכון יודע, ש"את" עשויה להתפרש לפחות בשלושה מובנים: 1. סימון של מושא ישיר, 2. עם, 3. אל. כשאנו קוראים כל טקסט תנכי, עלינו להיזהר ולבחון את משמעות "את" בכל מקום, ולא לפרשו כמובן מאליו כמו בימינו, כסימן המושא הישיר. ואכן, בטקסט הזה בשתי הפעמים מובנה של "את" הוא גם "אל", וגם "עם". אבל מה עושה כאן המילה "ו"? ובכן כבר אמרתי קודם, שמילת חיבור זאת משמשת את הסופרים העתיקים, שהאפשרויות התחביריות שלהם היו מוגבלות מאוד, למילוי פערים, והיא מגשרת על משמעויות שלא יכלו הסופרים למלא באמצעות מילים יחודיות. זהו תפקידן של "ו" בשני המקרים האלה.
ועכשיו, לאחר שפירשנו את כל המילים בצורתן העתיקה, אנו יכולים לתרגם את המשפט שאמר דוד בצורה בהירה ללא צורך בשום תיקון, או בשום טענה על קיטוע או טעות.
להלן תרגומו לשפת ימינו של המשפט של דוד:
"דוד אמר באותו יום: כל מי שיהרוג יבוסי הוא יפגע קשה מהכלי האלוהי המכונה צינור, ויהיה עם הפסחים ועם העורים".
המילה "יהיה" באה בתרגום כאחת האפשרויות לבטא את הגישור שיוצרת "ו" קדומה. כלומר, דברי דוד הם קללה שבאה למנוע פגיעה ביבוסים, והיו לדוד סיבות טובות לכך, סיבות שאבהיר על סמך סיפורי ספרי שמואל בפעם הבאה. שם גם אבהיר את החידה של "הפסחים והעורים".
לפני סיום, כל מי שמעדיף את הפרשנויות המוטעות הנפוצות, צריך לנסות להציב משפט רצוף ובעל תוכן על סמך פרשנויות אלו. אין כל אפשרות. הפרשנים פירשו חלק מהמילים, קראו את הטקסט לפי העברית המדוברת, ולא יצרו כל אפשרות להציג תרגום ראוי למשפט שלנו. במקום זאת, טענו שהפסוק מקוטע, ומוטעה, או נתנו פירוש לא רציף, מסתפקים בחלק מהמילים, ולא יוצרים אפשרות לתירגום מלא של הפסוק.
תגובות
הוסף רשומת תגובה