העברית העתיקה היתה שפה שונה 2

דוד בירושלים: לא היתה מלחמה

: פרק שני

הפוסט הזה הוא המשך והשלמה לפוסט הקודם, ומי שקורא את הפוסט הזה, צריך לחזור לפוסט הקודם:

https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_78.html

למתעצלים אחזור כאן רק את הפירוש לפסוק בשמואל ב ה 8, שעד כה כל פירושיו היו מוטעים. "כל מכה יבוסי ויגע בצינור". ותרגומו הנכון לשפת ימינו: "מי שיהרוג יבוסי יפגע קשה מן הכלי האלוהי המכונה צינור, ויהיה עם הפסחים ועם העורים". את הנימוקים לתרגום זה יאלצו המתעניינים לקרוא בפוסט הקודם, שכתובתו לעיל.

כותרת המאמר הזה קובעת כי לא היתה מלחמה בירושלים, כשדוד השתלט עליה. איך אני יודע?

(מי שיאמר, אבל בדברי הימים מסופרת גרסה אחרת – על כך אענה לאחר שאבאר את הסיפורים של ספר שמואל. בעיקרו של דבר, אמינותו ההסטורית של דברי הימים נופלת באופן דרסטי מאמינותו של ספר שמואל)

ובכן כל המתעניין בסיפור הזה, מי שקרא את ספרי שמואל, יודע שמעשיו של דוד בירושלים לא הסתיימו בסיפור של שמואל ב, ה, 6-10, אלא נוספו להם מעשיו בשמואל ב כד, 18-25.  ולמרבה הפלא, שם מסופר על בואו של דוד לירושלים, פגישתו עם ארונה, המכונה מלך, כלומר הוא מלך ירושלים בזמן שדוד מגיע, אבל, זה הרי אחרי שכבר לכאורה כבש את ירושלים, בסיפור בפרק ה.

ומדוע מבקש דוד לקנות מארונה את הגורן לצורך הקרבת קורבנות? הרי קראנו בפרק ו שדוד מעלה את ארון האלוהים בחגיגה גדולה, וכל שישה צעדים של הולכת הארון הוא מקריב קורבנות, ומביאו לעיר דוד, לירושלים.  

מסתבר, שיש שני דברים שלהם צריך הסבר במיוחד: 1. הקשר שבין הסיפורים על בוא דוד לירושלים בפרק ה ובפרק כד. 2. מה היה כל כך מיוחד בגורן ארונה שבגללו קנה אותו דוד, ומה היה הקורבן המיוחד שנעשה בגורן זה. שאלה זאת עולה לאור העובדה, שלמעשה ניתן להקריב לאלוהים בכל מקום.

מכלל הסיפורים של ספרי שמואל, יש להסיק שהספר הגיע אלינו בסדר שונה מהסדר המקורי. לדוגמה, בשמואל ב, פרק ח, מסופר על הדדעזר מלך ארם צובא, וכעבור שני פרקים, בפרק י, שוב מסופר על אותו מלך ועל צבאו. זאת רק דוגמה אחת מרבות בספר זה, שמוכיחה את הבלבול שחל בסדר הסיפורים בספר. צריך לזכור, שהעריכה הסופית של הספר נעשתה בזמנים מאוחרים, כנראה בבבל, לאחר שורת אסונות גדולים, כגון חורבן ממלכת ישראל ב721 לפני הספירה, החרבת חלקים גדולים של יהודה וירושלים ב701 לפני הספירה, המתת יאשיהו על ידי מלך מצרים ב609, והמלכת מלך אחר, וחורבן ממלכת יהודה ב586 לפני הספירה. כל האסונות העצומים האלה ללא ספק גרמו לאובדן תעודות כתובות ואנשים שיכלו לספר את ההסטוריה.   

הבלבול הראשי בסדר הסיפורים חל בנושא של דוד בירושלים.   

דוד השתלט על ירושלים רק פעם אחת. ושני הסיפורים בשמואל ב פרק ה, ופרק כד, הם חלקים של מאורע אחד. בעוד שהסיפור בפרק ה 6-10 מציג את דוד כעומד לפני שערי העיר ולכאורה במצב מלחמתי, למרות העדר כל ביטוי מלחמתי, הרי בסיפור בפרק כד 18-25 מתוארת פגישה ידידותית ביותר בין מלך ירושלים ארונה לבין דוד.

כדי להבין את הסיפור, עלינו לסלק ככל האפשר את החלקים האגדיים והמאוחרים, ולזהות את חלקי הסיפור המקוריים, שנכתבו בסוף המאה השמינית, לפי סיפורים ותעודות כתובות מהמאה העשירית.

בפרק כד בפסוק האחרון, 25, לאחר העלאת העולות והשלמים במזבח שבנה דוד בגורן שקנה מארונה, נאמר: "ויעתר יהוה לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל". זהו משפט מפתח להבנת מעשיו של דוד בירושלים.

דברים דומים מאוד למצוטט לעיל, נאמרים גם בפרק כא, פעמיים. לאחר שסופר על רעב של 3 שנים בימי דוד, שואל דוד את יהוה , ונאמר לו, ללא תיווך של נביא, שהרעב הוא עונש בגלל ששאול הפר את שבועתם של בני ישראל לגבעונים והמית אותם. שבועה כזאת זכורה מספר יהושע, שנכתב זמן רב אחרי רבים מפרקי שמואל. מחבר שמואל ב, כא, 2, לא ידע דבר על יהושע. הוא מספר על שבועת בני ישראל לגבעונים.

ודוד שואל את הגבעונים כיצד יכפר על הפרת השבועה, כדי ש: "וברכו את נחלת יהוה". ופעם שניה באותו פרק נאמר, לאחר הוקעת בני שאול ולאחר קבורתם הסופית של המוקעים ושל שאול ובניו, בפסוק 14, "ויעתר האלהים לארץ אחרי כן".

ובכן לפי תפיסתם של האנשים העתיקים, כאשר נעשים מעשים של הפרת שבועה, מטיל האל עונשים על ארצם של מפירי השבועה. וכדי להסיר את העונשים האלה יש לעשות מעשים שירצו את האל. המעשים האלה חייבים להעשות במקומות שבהם הופרה השבועה או נעשו עוולות אחרים. ואכן, בני שאול מוקעים בידי הגבעונים "בגבעת שאול בחיר יהוה" (פסוק 6), "ויוקיעום בהר לפני יהוה" (פסוק 9), ואחר כך, כפי שהבאתי קודם, "ויעתר האלהים לארץ" (14).  

עכשיו, כשאנו חוזרים למפגשו של דוד עם ארונה, ברור שמטרת קנית הגורן היתה הקרבת קורבנות, המכונים עולות ושלמים, שמטרתם פיוס עם אלהים. למה היה דוד צריך להקריב שוב, דוקא במקום מיוחד, ולא כפי שראינו קודם, בכל מקום שהוא מוצא לנכון?

עלינו לברור את האמת והאוטנטיות מן הסיפור שבידינו. מחברים מאוחרים בעלי אידיאולוגיה שלא היתה קיימת בזמנו של דוד, הכניסו לספר קטעים רבים המסרסים את הסיפור המקורי. פרק כד מתחיל עם סיפור משונה, שלפיו אלהים כעס על ישראל, בלי כל סיבה, וכדי שתהיה סיבה, אלהים מסית את דוד למנות את ישראל ואת יהודה, מעשה אסור. איזו סיבה יכולה להיות ליהוה לרצות שדוד יחטא? בהמשך מסופר שיואב מצא ביהודה 500 אלף כשירים לצבא. המספר הזה מופרך לחלוטין, כיוון שהוא מחייב אוכלוסיה של לפחות 2.5 מיליון איש ביהודה. לפי המחקר הארכיאולוגי, לא עלה מספר תושבי יהודה במאה העשירית לפני הספירה על כ200 אלף איש. בהמשך, מסופר על מלאך יהוה בגורן ארונה. זהו כמובן לא אחר מאשר בדותה, או סיינס פיקשן.  הפרטים שסקרתי כאן מעידים ללא ספק על התערבות של סופר מאוחר, שסירס את הסיפור. לאחר שמסלקים את החלקים המגוחכים האלה, אנו נשארים עם סיפור אחר לגמרי.

לפני שנמשיך, עלי לעמוד על משמעותו של השם גד.  לכאורה מדובר בנביא. אבל גד אינו נביא במובן המקובל. משמעות השם גד היא "דיבור". וגד הוא כינוי עברי קדום למה שברומא נקרא אורקל. כלומר נבואה הניתנת על ידי איש או אשת פולחן דתי הידועים ביכולתם לנבא את העתיד. לאורקל מיוחסות נבואות מעורפלות שעל המקבל אותן למצוא בעצמו את פירושן. מה נותן לי את הבסיס לדברים אלו? בספר בראשית, ל, 11, "ותאמר לאה בגד". ופירוש המילה הזאת היא "בא גד", כלומר בא הדיבור, האורקל, שהוא הנבואה שהנחתה את לאה, עם חדלונה ללדת, לתת לבעלה את שפחתה. הביטוי "בא גד" שבבראשית, חוזר גם בסיפור בשמואל ב כד, 18: "ויבא-גד אל דוד", ואחר כך "כדבר-גד". מסורת קריאת הפרק הזה גרמה למנקדים לחבר במקף את המילה גד למילה שלפניה, עדות להיות הביטויים האלה יחודיים.  הסופרים המאוחרים, מסרסי הסיפור המקורי, הפכו את גד לנביא מהסוג הרגיל. אבל כדאי למתעניין לשים לב שפעמים רבות בספרי שמואל שאול ודוד פונים ליהוה ללא כל תיווך, למשל בסיפור הרעב בפרק כא. ולמעשה הוא פונה לאורקל.

איננו יודעים, אם הרעב בכא, והמגפה שעליה מסופר בפרק כד, שייכים לאותו סיפור. העובדה ששני הסיפורים מתייחסים לאותו איזור, לאוכלוסיה שעשויה להיות אותה אוכלוסיה עצמה, מעידה שככל הנראה, אילו לא שיבשו סופרים מאוחרים את הסיפור המקורי, היה מתקבל סיפור ברצף אחד. הכינוי גבעונים, המיוחסים על ידי הסופר ל"יתר האמורי", כלומר לא בני ישראל, אחד העמים שצוו לכאורה בני ישראל להשמידם, כינוי זה בא על שם מקום מגוריהם, גבעון. גבעון קרובה ביותר לירושלים, שתושביה מכונים יבוסים, שם אתני. גם הם לא בני ישראל, וסביר מאוד ששני השמות מציינים קבוצה לאומית אחת. היבוסים היו ככל הנראה ממוצא חורי, או חיתי, ממזרח תורכיה. השם ארונה, המובא גם בצורת ארניה, ארנן, פירושו בשפה החורית מושל, אדון. (גם השם אוריה, המוכר מסיפורי דוד ובת שבע, מקורו בשפה החיתית, והיה חלק משמם של כמה מלכים חיתיים)

הסיבה ליציאתו של דוד לירושלים היתה המגפה, שהיה עליו, לפי האורקל "ויבא גד אל דוד" לבצע מהלך פולחני של פניה לאל דוקא באדמת היבוסים., כי רק כך, כפי שאומר דוד לארונה, "ותעצר המגפה מעל העם" (כד, 21).  

אני חוזר עכשיו לפרק ה פסוק 6. "וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ".

כל מילה חשובה: וילך – זאת אינה מילה אופיינית ליציאה למלחמה, אלא מעשה רגיל של מעבר ממקום למקום. אנשיו, זאת מילה חשובה ביותר: מי הם אנשיו של המלך? האם זהו הצבא? בפרק לא בשמואל א, 6, מסופר: "וימת שאול ושלשת בניו ונושא כליו גם כל אנשיו ביום ההוא יחדיו". ואילו בהמשך מסופר שאנשי ישראל בשני עברי העמק נסו. וגם מפקד צבא שאול, אבנר, לא נהרג. "אנשיו" של המלך אלו קבוצה של כמה עשרות אנשים נאמני המלך, מוסד מלכותי שהיה קיים בכל המזרח התיכון. עם אנשים אלו המלך אכל, והתייעץ ובילה, והם היו נאמנים לו עד מוות, ממש, מחוייבים לשמור עליו גם במחיר חייהם. אנשיו של דוד הם אותה קבוצת אנשים קרובים ונאמנים עד מוות, ולא כלל האוכלוסיה, וגם לא כלל הצבא. ירושלם, הצורה הנכונה היא ירושלמה. ה המגמה נעדר בגלל הכתיב החסר והנקדנים טעו. יושב הארץ, חשיבותו של הביטוי הזה מובנת רק לאחר שפירשנו שורה של סיפורים לעיל, ומתבהרת על פי סיומו של הסיפור בכד 25, "ויעתר יהוה לארץ".  

בכד 20, נאמר " וירא את המלך ואת עבדיו". עבדים יכולים להיות אנשים שכפופים לאחרים. גם עובדי כפיים, וגם שרים הם עבדי המלך. המילה עבדיו בפסוק זה נרדפת למילה "אנשיו" בפרק ה 6.

עדיין לא נגעתי ב"עורים ובפסחים". מפרשי הסיפור בפרק ה 6-10 תלו בעניין זה חשיבות רבה. בעיקרו של דבר ראו בדברי היבוסים האלה לעג לדוד. כמו כן, טוענות פרשנויות רבות שיגאל ידין גילה כתובת חיתית שבה נאמר דבר דומה, והציגו את הפסוק כהשתקפות של גישה מלחמתית של החיתים. אולם מה שגילה יגאל ידין היתה כתובת השבעה שמלך חיתי משביע את חייליו: "ויציגו לפניהם עיוורת וחירש, ויאמרו: "ראו, הנה עיוורת וחירש. כל מי שיחרוש רעה על המלך והמלכה, תבוא עליו קללתם. יעשוהו עיוור! יעוורוהו כעיוור! יחרישוהו כחירש! ישמידו אותו, את אשתו, את טפו ואת משפחתו". למעשה אין כל קשר בין השבעת חיילים זאת, שהיתה מנהג נפוץ במזרח התיכון בזמן העתיק, לבין הסיפור שלנו.

למרות שיש עוד דברים רבים לדון בהם, אפשר לומר שהכשלון של הפרשנים הרבים נובע מכך שלא הבינו שלפניהם שפה עתיקה ולא ביררו היבטים רבים של הסיפור.

אני מסכם עכשיו את הדברים: שני חלקי הסיפור שביררתי שייכים לאותו מאורע. המגפה שיש להביא להפסקתה, היא המניע של דוד ללכת לירושלים, מלווה בקבוצה מצומצמת של נאמניו, ומן הסתם בליווי כוח צבאי משמעותי, אבל ללא כלל הצבא, מטרתו לבצע הקרבת קורבנות על אדמת היבוסים, שכנראה קשורים היו לגבעונים, ולהביא לסיום את המגפה. את זה עליו לעשות, מטעמים של הדת הקדומה, שלא היתה יהדות אלא דת פגנית קדומה, על אדמת היבוסים לאחר שיקנה אותה ויעשה אותה לשלו. באותו יום הוא ניצל הזדמנות להשתלט על ירושלים, למעשה ללא מלחמה.

בפוסט הבא אשלים את פירוש הסיפור של השתלטות דוד על ירושלים, תוך כדי חיבור כלל הפרטים לסיפור רצוף ומנומק כראוי..