הסטוריה של השפות השמיות - אבולוציה של השפה

מהי ההסטוריה של השפות השמיות?

מי שלמדו שפות שמיות, או לשון עברית באוניברסיטה, למדו שהשפות השמיות מתחלקות לשפות מערביות ולשפות מזרחיות. 

מהי האמת בתיאור הזה?

בספרי "קולות מגן עדן - האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה", שיוצא עכשיו בהוצאה  חדשה, דיגיטאלית, ב"אינדיבוק", הבאתי ראיות רבות לעובדה, שהאמת היחידה בתיאור המערביות והמזרחיות הוא הגיאוגרפיה. 

הייצוג המקורי ביותר, האוטנטי ביותר, שקיים לשפה שמית מקורית קדומה, מצוי בשפה האוגריתית. 

אוגריתית, הכלולה במערביות, שנכתבה לפני כ3500 שנה עד לפני 3200 שנה, משמרת יותר מכל שפה שמית אחרת צורות מקוריות של הדיאלקטים השמיים העתיקים. 

לעומתה אכדית, המזרחית, היא שפה שנוצרה מעירוב תכונות של דיאלקטים שמיים עם השפה השומרית, שאיננה שמית. השוני המובהק שמכילה האכדית המזרחית לעומת האוגריתית ושאר השפות השמיות המערביות מתבטא בשתי תכונות שמקורן באופן מובהק בשפה השומרית.

תכונה אחת היא מיקומו של הפועל - נשוא - בסופו של המשפט, בניגוד למערביות, שבהן הפועל בא ברוב המקרים בתחילת המשפט, כפי שהשפה הערבית שימרה עד ימינו. 

תכונה שניה שמקורה בעירוב תכונות השומרית באכדית היא סילוקם של כל העיצורים הגרוניים מן האכדית. 

את ההסטוריה הממשית, ההסטורית, של  השפות השמיות תיארתי בספרי היוצא עתה דיגיטאלית - קולות מגן עדן, וכבר הבאתי מתוכו קטע חשוב על ההסטוריה השמית בפוסט שכתובתו להלן:

https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_13.html

בפוסט ההוא הבאתי את הסירטוט הבא מתוך "קולות מגן עדן":

 

את הביאורים לשירטוט תמצאו בפוסט שכתובתו לעיל.

זהו התיאור הנכון, ברמה העקרונית, להסטוריה של השפות השמיות. והעיקרון שעליו מבוסס הסירטוט הזה חל על כל השפות בעולם. את הנימוקים והראיות המצוינות לטענות האלה פירטתי בפרק השלישי של "קולות מגן עדן".

פסקה מ"קולות מגן עדן:

פרק ג בספרי מראה בראיות רבות שכולן מבוססות על תופעות השפות הממשיות, שהמוסכמה המלומדית לקיומן של משפחות שפות כגון המשפחה השמית או ההודו-אירופאית, מוטעית כמעט לחלוטין.

את הספר "קולות מגן עדן" ניתן לרכוש באינדיבוק בכתובת להלן:

https://indiebook.co.il/product-category/%D7%96%D7%90%D7%A0%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F

 

 להלן אני מביא פסקה מתוך פרק ג, מהספר, שדנה בטעויות של מלומדים שמיים לגבי ההסטוריה של השפות השמיות.

 דיון אופייני חדש די צורכנו מדגימה אליס פייבר ( Faber Alice 1997). בדיונה נעדר לגמרי נושא מיזוג התכונות. בדיונה באכדית ובאבלאית לא מוזכרת המילה שומרית, כאילו לא היה מעולם כל קשר בין השפות. באופן מוזר, כנראה מתוך הצורך המאולץ לחדש דבר מה, היא מייחסת את ההגאים הלועיים לשפות כגון עברית וערבית שמכונות אצלה "שמית מרכזית". ואילו לגבי האכדית נוצר הרושם שהיא סבורה שמעולם לא היו בה הגאים אלו (ע' 8). מה אם כן יהיה ההסבר להקבלה בין מילים עבריות וערביות וארמיות שיש בהן 'ע', 'ח', 'ה', 'א', 'ע2', 'ח2', לבין מילים אכדיות שבכולן יקביל סימן עיצור יחיד 'ח2'? הייתכן שהגה יחיד יתפתח לשישה הגאים שונים, אפילו באותה שפה? וכן, הרי באכדית הקדומה היו לפחות מקצת העיצורים הגרוניים. בצרפה את השפה האבלאית באופן "גנטי" לאכדית כשמית מזרחית, הראיות הן כמה  דימיונות עם האכדית. אילו קראה את גורדון בפרק השישי באותו ספר (Cyrus H. Gordon, Amorite and Eblaite), הייתה לומדת על ראיות טובות להיותה של אבלאית שפת תערובת בין המזרח למערב, שיש בה תכונות הן מאכדית-שומרית והן משפות שמיות מערביות. למשל, באבלאית, שלא כבאכדית, יכול הפועל לבוא גם בתחילת משפט, כמו במערביות, וגם בסופו, כמו באכדית ובשומרית. גורדון עצמו, למרות שהוא מדגיש את היות אבלאית שפה מעורבת (ע' 105, 111) טועה כמו פייבר, כשהוא אומר את המשפט: "טבעה הבינאזורי המעורב של האבלאית מונע את האופי של עקביות ושל אחידות שפיתחו שפות טבעיות יותר" (ע' 111). כשהיא מגיעה למעמדה של הערבית (ע' 13), היא מוצאת בה תכונות התואמות הן את השמית הדרומית והן את השמית הצפונית, ואינה מסוגלת להגיע למסקנה שערבית נתמזגה מתכונות של שפות שמיות רבות, כפי שהגיע ברגשטרסר (Bergstrasser Gotthelf) לפני כ-80 שנה. אין בדיונה כל התייחסות לזמני הופעת השפות, ואילו מיקומן הגיאוגרפי, כלומר קרבה שהביאה למיזוג תכונות בין שפות, מזולזלת כלא ראויה לדיון: (ע' 5) "ההיפותיזה הראשונה [כלומר זאת שהיא דוחה] היא המסורתית, היא מבוססת במידה רבה על תפוצה גיאוגרפית ועל החשיבות התרבותית של השפות השמיות השונות. היא מוכללת רק משום שהיא מוצגת ברוב העבודות על שפות שמיות כאילו היתה עובדה מוגמרת. למעשה כמעט שאין ראיות התומכות בה". אף על פי כן ההבדל העיקרי בין ההיפותיזה הדחויה להיפותיזה שלה עצמה הוא הכללת הערבית בשמית מרכזית ולא בדרומית. דיונה של פייבר סובל מהצורך האופייני לבלשנים רבים להיראות מדעיים כמו מדעי הביולוגיה והמדעים ה"מדוייקים". לכן משתמשים במילה גנטי, למרות שכל דימיון בין מה שנחשב גנטי בשפות לבין הגנטי הביולוגי קלוש ביותר. לפני  40 שנה עדיין לא השתמשו כלל במילה זאת בהקשרנו. לכן גם משתמשת פייבר במילה "מבנה" – structure – בהקשר קבוצת השפות השמיות, למרות שאין כל מבנה לקבוצת שפות, אלא יש שפות רבות שכל אחת קיימת לעצמה, עם קשרים מגוונים לשפות אחרות, ואילו קיבוצן יחד הריהו רישום של מלומדים, ולרישום יש מבנה. בסופו של דבר, כל מה שנעשה במיון שפות אינו אלא הקביעה אילו שפות קרובות יותר ואילו רחוקות, וקביעות אלו נועדו לצרכיהם של מלומדים, וכל שינוי ברישומים לא ישנה דבר בשפות ובקשרים ביניהן. ככל שיהיו דיונים כשל פייבר מפורטים, כל עוד לא יעמוד הכלל של מיזוג תכונות במרכזם, הם יהיו מוטעים מעיקרם.