אבולוציה של השפה - קולות מגן עדן
הספר הדיגיטאלי
הבלוג המועלה כאן מוקדש לאבולוציה של השפה.
הוא מבוסס על עבודת מחקר שפורסמה בצורת ספר המיועד לכל המתעניין בנושא של התפתחות השפה. שם הספר, יחידי בעיברית העוסק בנושא זה, הוא "קולות מגן עדן - האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה".
מהדורה ראשונה של הספר בהוצאת צ'ריקובר, משנת 2006, אזלה מזמן.
מהדורה חדשה מורחבת ומתוקנת עלתה בימים האחרונים בצורה מקוונת, והספר ניתן לרכישה לנייד, לקינדל או למחשב, במחיר 30 ש"ח מהוצאת הספרים המקוונת "אינדיבוק", בכתובת להלן:
קטע קצר מתוך הספר, פרק א, סעיף ג.
ד. האטום, יחידת היסוד של ההבעה הקולית בבעלי חיים ובדיבור הוא המבע, יחידת המשמעות. מבע יכול להיות צעקה או מילה, קול של הפתעה או משפט. קול שאין לו משמעות אינו מבע. חלקי מבע אינם יחידות משמעות, ולכן הגאים אינם מבעים. כיון שאנשים, כמו שימפנזים, משמיעים קול כדי להביע דבר מה, הרי המבע קודם להגה, ולכן הקדימה התפתחות המבעים, ואיתם התפתחות הסימן והסימול את התפתחות ההגאים.
ה. עיצורים ותנועות נוצרו בגלל התפתחות ההבעה הקולית, ולא בגלל העמידה הזקופה או בשל מבנה הגרון, וכן אין המבנה ההגאי של הדיבור הכרחי, אלא הוא טריביאלי ומקרי.
ו. התפתחות הדיבור במערכת ההבעה הקולית הקדימה והתנתה את אבולוצית המערכת המורפולוגית־פיזיולוגית. כל הסבר של תהליך השינוי במבנה האדם שאינו כולל מרכזיות של התפתחות ההבעה הקולית יהיה לקוי, כפי שמראה ההגדלה בעובי תעלת העצבים בין עמוד השדרה לבין בית החזה במעבר מהומו ארקטוס להומו ספיינס, וכמוה הגדלת מעבר העצבים אל הלשון. עיבוי כזה של העצבים היה דרוש לביצועי הנשימה המיוחדים לדיבור ולעידון ודיוק מגעי הלשון.
קטע קצר מהספר, פרק ב סעיף יב.
יב. מעמדם המבני והתפקודי של ההגאים בשפה
מקובלת ההנחה שההגאים — העיצורים והתנועות — הם מערכת של צופן, קודים, שבדרכים שעדיין לא פוענחו הם ערוכים בידע ובפעולות של הדיבור ומשמשים את הדוברים לבנית המילים.
לפי חומסקי והאלה, ידע זה מצוי בתורשת האדם. השערה זאת נדחתה מכבר על ידי רוב המשתתפים בויכוח, והיא מופרכת כל פעם מחדש כאשר ילד ישראלי או סיני לומד אנגלית או פורטוגלית כאילו היו שפות אימם, בתנאי שיחיו לפני גיל שמונה בין דוברי שפות אלו (וראו גם "כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית", פרק שני).
סטיוון פינקר, היוצא מתפיסת העולם הלשונית של הדקדוק הגנרטיבי (חומסקאי), מדבר על סימבוליות פונטית (אינסטינקט השפה ע' 167), ומציג עמדה קרובה ברוחה אבל שונה. כשדובר רוצה לומר מילה, המוח, על פי חוקיות מולדת, שולח הוראות — "חוקים" — פונולוגיים לאברי הדיבור, והם מייצרים את הדיבור באמצעות יצירת "תכונות" (features), שמהן מורכב ההגה — הפונימה — היחידה הקטנה ביותר שבאמצעותה נבנית המשמעות של מילה. יצירתה של כל תכונה היא תוצאה של חוק פונולוגי, כלומר כנראה מתכוון פינקר לחוקיות של המערכת הביולוגית שגורמת לדובר לבצע את התנועות שיוצרות את ההגה הנדרש. והוא אומר: "כללים פונולוגיים "רואים" תכונות, לא פונימות [כלומר את רכיבי ההגה ולא את ההגה עצמו]... "זכרו כמו כן, שלשונות נוטות לרכוש אינוונטר של פונימות על ידי הכפלת מגוון צירופים של מערכות מסויימות של תכונות. עובדות אלו מראות שתכונות, ולא פונימות, הן האטומים של צליל לשוני אגור ונתון לביצוע ותמרון (מניפולציה) במוח. פונימה היא בפשטות מקבץ של תכונות. כך גם בשעה שהיא פועלת באמצעות יחידותיה הקטנות ביותר, התכונות, פועלת הלשון על ידי שימוש במערכת צירופית" (אינסטינקט השפה, ע' 179).
לא ברור לי אם מישהו כולל פינקר באמת מבין מה שנאמר כאן.
נכון אומנם שלהגה יש תכונות שעושות אותו למה שהוא. אבל לתכונות אלו אין כל מעמד בשפה. כשאדם צועד, לכל צעד יש "תכונות", כגון כפיפת הברך, אימוץ שרירי השוק, הנעת אצבעות הרגליים ועוד הרבה. כך גם בדיבור. אולם ל"תכונות" אין כל מעמד בצעד כשם שאין להן מעמד בכל פעולה של האדם, לרבות בדיבור. יש לתכונות מעמד רק כשהן מבוצעות לעצמן.
הנעת הלשון אל החיך אינה מיוחדת לדיבור, כפיפת הברך אינה מיוחדת לצעידה, אחיזה באצבעות היד אינה מיוחדת להברגה.
לאטום האורניום כ־700 רכיבים — נייטרונים, פרוטונים ואלקטרונים, מלבד כוחות פיזיקליים שמחזיקים את כל הרכיבים יחדיו. אף אחד מרכיבים אלו אינו "האטום" של אטום האורניום.
תגובות
הוסף רשומת תגובה