למה אנחנו לא יודעים למה אנחנו מדברים

הבלוג הזה מועלה כדי להביא למתעניינים יותר או פחות את הפתרון לשאלה המרתקת את המחקר מזה מאות שנים, כיצד נתהוותה השפה.

הפוסטים שיבואו מבוססים על שני הספרים שפרסמתי בנושא:

לפני 10 שנים יצא הספר "כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית", הוצאת צ'ריקובר. פרקי הספר: 1. כיצד נתהוותה השפה. 2. האם השפה מולדת. 3. כיצד נתהוותה הלשון העברית. 4. עברית בת ימינו ולשון התנך - לשונות זרות. 5. קווי דמיון דקדוקיים בין עברית לשפות הודו-אירופיאיות. נספחים: 1. לוח גזר - השערה על גבי השערה. 2. יהוה אלוהי צבאות יושב הכרובים - אדוני וראשית המונותיאיזם הישראלי. 3. מילון קטן של הקבלות עברית - שפות אירופיות. 

ב2006 הופיע ספרי "קולות מגן עדן - האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה", הוצאת צ'ריקובר. פרקיו: א. תנאי בראשית. ב. התהוות הדיבור. ג. על קרבת לשונות.

הספרים כתובים בשפה נוחה, לא טכנית. ניתן לרכוש את הספר בהוצאת אינדיבוק הדיגיטאלית.

מי שקרא גם את המשפט הפותח את הבלוג ייתכן שהתרשם או נצרם מהאמירה הבוטה למדי שיש בידי פתרון לשאלה שמעסיקה רבים במחקר הבלשני, הפסיכולוגי, האבולוציוני. ועדיין לא מסתמן פתרון בעבודות האקדמיות הרבות לאין סוף. 

ובכן, כן. בקווים עקרוניים פתרתי את הבעיה. והבלוג הזה נועד להביא את העקרונות האלה בשפה, איך נכנה אותה - שווה לכל נפש? זה נשמע מוגזם. על כל פנים, בשפה בלתי טכנית, לא מקצוענית, שפה שכל מתעניין בנושא יכול להבין, לברר, ולהגיב על הנאמר.

הפוסטים הראשונים יעסקו באחת המכשלות הגדולות של הבלשנות מזה כ60 שנה. אחר כן אדון בשאלות שונות של אבולוציה. המשכים יבואו.

 

 

למה אנחנו מדברים

 אבל לא מסוגלים להסביר למה

 

ולמה למרות ההתקדמות העצומה במדעי החיים עדיין אין תשובה של ממש לשאלה הזאת...

פיקסו הציע לנו את הנוסחה המנצחת "אני לא מחפש, אני מוצא".

או במילים אחרות, כדי למצוא מוכרחים להסתכל לכיוון הנכון. זה בעצם הסיפור. מערכת הטעייה ענקית פעלה על מחקר מקורם של הדיבור והשפה וגרמה לחוקרים להפנות את מאמציהם לכיוון  –  הפוך פחות או יותר מהכיוון הנחוץ.

למערכת הענקית המטעה קוראים בקצרה בשם שרבים בארץ לא סובלים, נעם חומסקי.

מובן שחומסקי לא ניסה להטעות איש, אלא חשב שהוא מצא את האמת, את האמת  על השפה,  האמת על ידיעת השפה, על רכישת השפה, האמת על ביצוע השפה (כלומר הדיבור, אבל הוא לא מתבטא ככה),  והצליח לשכנע במחשבה זאת אנשים רבים מאוד.

חומסקי רכז את מאמציו בשאלות של תחביר. בתחילת שנות השישים למאה הקודמת הוא פיתח שיטה לניתוח משפטים, שונה מהשיטה המסורתית, והצליח כנראה להקסים הרבה בלשנים.

מספר האנשים ברחבי העולם כולל סין והודו המתעניינים בתחביר הוא כמה אלפים. אי אפשר לרכוש שם בינלאומי בחידושים בתחביר.

אולם יחד עם חידושי התחביר הציג חומסקי השערה שלא הייתה מצויה עד אז בבלשנות, לפיה השפה מולדת. הוא ריכז את מאמציו בנושא התחביר.  כלומר, המשפט שאנו אומרים, כל משפט שאנו אומרים, ובעצם גם כל הגה, מאורגן - לא על ידי המחשבה החופשית רצונית שלנו - אלא על ידי מנגנון המצוי במוחנו מלידה. לפני שלושים וארבעים שנה ומעלה חומסקי לא ניסה להסביר מהו הגורם המולד או המוליד. הוא נמנע לגמרי מלעסוק בשאלות ביולוגיות, אולם בהשפעת תלמידיו ומתנגדיו שהחלו להופיע החלה התורשה לעלות בדיון, ובעשוריים האחרונים טוענים חומסקי ומלוויו טענות מפורשות שהשפה היא מערכת ביולוגית, גנטית. (המעוניין בתורת חומסקי יכול לקרוא שני ספרים בעברית: "לשון ורוח", הוצאת ספרית פועלים, 1978-9, "שפה ושאלות של ידע", הוצאת רסלינג, 2003)

מי שלמד בלשנות, לשונות, פסיכולוגיה, בארה"ב לפני ארבעים ושלושים ועשרים שנה למד כמובן מאליו שהשפה מולדת. טובי המוחות באמריקה נמנעו מלבדוק כראוי את ביסוסה של התורה ואת השלכותיה.

כשארה"ב הולכת על משהו, היא הולכת עליו בגדול. וזה מה שקרה גם בנושא מולדות השפה. התיאוריה החומסקאית כבשה את ארה"ב, היכתה שורשים בארצות רבות, ונעשתה גורם מעורר ומחולל בשדה הבלשנות.

המלומדים והמתלמדים האמריקאים של שנות השישים והשבעים והשמונים במאה שעברה נמנעו מקריאה ביקורתית של דברי חומסקי. קריאה ביקורתית פירושה קודם כל קריאה איטית. הקוראים מבררים היטב מה נאמר להם. כל טענה ונימוקיה נבחנים על ידי הקורא ומבוררים עד מסקנה האומנם הטענה נכונה.

קריאה ביקורתית של תורת חומסקי מעלה שני דברים: א. אי אפשר להוכיח שהשפה לא מולדת, כשם שאי אפשר להוכיח שאין אחיות למישהו. ב. שאת כל הטענות שהוא ומלוויו מעלים לצורך ביסוס השערת מולדות השפה ניתן להפריך בקלות. לדוגמה: חומסקי עצמו ורבים ממלוויו מקדישים מאמץ רב להוכיח שמשפטים מסויימים, ובעצם כל המשפטים הם מסובכים מדי מכדי שילד או כל אדם יוכלו לאומרם או להבינם, אילולא היו מצויידים במנגנון גנטי שמייצר את המבנה של המשפטים ללא התערבות הרצון והידע הנרכש. נגד טענה זאת עומדת העובדה שכל אדם לומד שורה של יכולות פעולה ומערכות ידע שמידת המסובכות והמורכבות שלהם אינה נופלת מכל משפט אפשרי בדיבור, כגון רכיבה על אופנים, שחמט, מתימטיקה, ביולוגיה, האצת חלקיקים תת אטומיים...

כתבתי על פרכות אלו פרק שלם בספרי "כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית", ועוד אקדיש מקום לבירור תורת חומסקי.

כדי להבין בפשטות למה הדיבור והשפה אינם מולדים, נחוץ להכיר בעובדה החד משמעית שהדיבור הוא מערכת פעולות רצונית. כלומר כמו כל פעולה רצונית אחרת, כשאדם מדבר,  הוא מפעיל את אותם שלבי פעולה שהוא מפעיל בכל פעולה אחרת: רצון, פעילות המוח, העברת הוראות עצביות לשרירים, הנעת אברי הדיבור והפקת המילים.

אין שום הבדל עקרוני בין דיבור לבין הברגת בורג, הקלדה, בעיטה בכדור, משחק פינג פונג (וגם הליכה).

הפעולות המולדות כגון פעולת הלב, הכליות, מותנות באופן מוחלט במערכות המטבוליות, לא תלויות בהכרה (אבל מושפעות ממנה), הן תמיד קבועות, בלתי ניתנות להפסקה, חוזרות על עצמן באופן מדוייק, לא ניתנות לשינוי ולגיוון, מלבד שינויי קצב מסויימים.

הפעולות הרצוניות אינן מותנות במטבוליזם (אבל מושפעות ממנו), תלויות בהכרה,  לא קבועות, ניתנות להפסקה ולחידוש כרצוננו, מגוונות.

הדיבור מאופיין בכל איפיוני הפעולות הרצוניות, ואין לגלות בו שום דבר ממאפייני הפעולות הלא רצוניות.