סיפורי התנך - ההצלחות בדיות, הכשלונות אמת

הסיפורים המכוננים של היהדות

ההצלחות – בדיות,

הכשלונות – אמת

עם סיום פסח, מותר לנו לעיין קצת בסיפורי הפסח ושאר השנה מנקודת ראות לא שגרתית. ליהדות יש מספר קטן של סיפורים מכוננים, ובראשם סיפור יציאת מצרים. שש מאות אלף גברים ואיתם הנשים והילדים, כלומר שנים וחצי מיליון אנשים, עזבו בלילה אחד את מצרים, שכל כולה לאורך ולרוחב הכילה אולי מיליון וחצי אנשים באותו זמן...הצלחה אדירה, בדיה נפלאה. וחציית הים, שניים וחצי מיליון אנשים עוברים ביובש תוך כמה שעות, פרשי מצרים טובעים...צ'יזבט ומספרו ירעץ אויב, מי כמוך בצ'יזבט אדוני. ואחר כך "מעמד הר סיני". אם היציאה ממצרים צ'יזבט, קבלת התורה סיינס פיקשן, אילו לפחות היה הראשון מעולם, אבל לצערנו קדמו לסיפור הזה סיינס פיקשן משומר ובבל, מיוון. אבל עדיין, מהראשונים בעולם, בואו נגיד השלישי, וגם מדלית ארד זה לא רע.

סיפור ההצלחה הגדול השלישי הוא המסע במדבר, 40 שנה, המוצג בתנך כעונש, אבל למעשה הוא מובא כדי להראות את גדולת האל המוביל עם גדול במדבר צחיח, לקראת הכנסתם לארץ. ולבסוף, סיפור ההצלחה הענקי של כיבוש הארץ תוך כמה חודשים על ידי יהושע. כבר מזמן עמדו החוקרים על כך שלכל הסיפורים האל אין שום עדויות.

למרות זאת, צריך לראות מה שלימדני מורה בכיתה ד, שלכל אגדה יש איזה גרעין של אמת. אוכלוסיה שמית, קדם-ישראלית עתיקה שדיברה בשפה קדם עברית, אכן נמצאה במצרים בזמנים שסיפורי התנך מתייחסים אליהם. מסעות בין ארץ ישראל ובין מצרים התקיימו כל הזמן, כפי שמספר ספר בראשית, באופן ריאלי לגמרי, על מסעה של חמולת יעקב בת 70 נפש למצרים (בראשית מה). ומכאן שבני אותה חמולה מן הסתם עברו מדי פעם ממצרים לארץ ישראל וחזרה, במספרים קטנים, כמובן, ללא כל פעולה צ'יזבטרונית. ממסעות כאלה נותרו שמות המקומות שמוזכרים בספר שמות כשמות מקומות החניה של הנודדים עם משה. גם איננו יכולים לשלול אפשרות שאדם ששמו הכיל את הרכיב המצרי "משה", שמשמעו בן, או ילד, אכן עזב את מצרים מלווה 6 אנשים או שש משפחות, והגיע כפי שהתנך מספר, לאיזור מזרח הירדן, והר נבו. שם היה מקדש ליהוה, כפי שמספרת כתובת מישע מלך מואב משנת 850 לפני הספירה, בקירוב.

סיפור ההצלחה הרביעי של היהדות הוא כיבוש הארץ בידי יהושע. סיפור שאין לו כל ראיות. אבל ככל הנראה הוא מאחד לעלילה אחת שורה ארוכה של קרבות מקומיים בין ישראלים קדומים לבין אוכלוסיות אחרות שהיו בארץ, לא בזמן אחד אלא במשך מאות שנים. כך למשל, יש סבירות רבה שפרשת הגבעונים (יהושע פרק ט) היא עבוד מחדש ומאוחר בזמן ליחסיהם המסובכים של שאול ודוד עם הגבעונים (שמואל ב כא). כלומר לא מן הנמנע שיהושע הוא למעשה כינוי לשאול, שספר שמואל מספר על הצלחותיו המלחמתיות הרבות, אבל בשל איסורי הדת המאוחרת לא ייתכן לתת לו קרדיט בהצלחות אדוני. עוד בדיה אחת כדאי לציין, והיא הייחוס של פרקי ספר תהילים לדוד. אולם לא ייתכן שדוד חבר אפילו אחד מהם, שכן השפה וההוויה הדתית המאפיינות את פרקי התהילים לא היו קיימות בזמנו ש דוד במאה האחת-עשרה – עשירית, אלא רק מאות שנים מאוחר יותר.

לעומת סיפורי ההצלחה הבדיוניים, הצ'יזבטיים, הסיינס-פיקשניים, סיפורי הכשלונות הענקיים מתועדים היטב והם הסטוריה במלוא מובן המילה. חורבן ממלכות ישראל ויהודה וגלות קבוצות גדולות מהעם, שנבעו ממדיניות לא סבירה של מדינה קטנה כלפי מעצמות אזוריות, חורבן בתי המקדש הראשון והשני,שבמידה רבה היו תוצאה של הטרפה דתית, כל אלה מתועדים בתנך ובמקורות חוץ תנכיים. לכן לא ארחיב את הדיבור עליהם, איש אינו מטיל ספק באמיתותם.

כך אנו רואים את מדינת ישראל המודרנית בונה את תודעת תושביה היהודים על בדיות והזיות, במקום על המציאות, וזה מקור האסון שבתוכו אנחנו חיים.