אבולוציה של השפה - מוקדם ומאוחר בשפת התנך

הסטוריה של התנך – הבחנה בין שפה מוקדמת למאוחרת

במהלך חקירת אבולוצית השפה חקרתי גם את האבולוציה של שפת התנך. בפוסט הזה ובבא אחריו אביא מספר היבטים להבחנה בין שפה מוקדמת למאוחרת בחלק המוקדם של התנך, היבטים שלא נחקרו די הצורך עד כה.

כדי להבחין בין שפה מוקדמת למאוחרת, נחוצות לנו דגימות של שפה שניתן לקבוע בוודאות את זמן כתיבתן.

בתנך עצמו נמצא תיארוך בטוח למדי של חלק מהספרים. לדוגמה קרוב לודאי שספר ירמיהו נכתב בזמן חייו, בסוף המאה השביעית ותחילת השישית לפני הספירה, זמן חורבן בית המקדש. ודאי גם שמגילת אסתר נכתבה בסוף תקופת התנך, בערך במאה השלישית, או השניה לפני הספירה.

בכתובות להלן מוצגות הדעות המקובלות על זמני כתיבת חלקים בתנך:

http://mikranet.org.il/main/upload/forum/fmikranet17.html

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA

דיון מעמיק בזמן כתיבת סיפור פילגש בגבעה בספר שופטים בכתובת להלן

http://www.tora.co.il/parasha/pninim_ltora/pilegesh.doc

 

לגבי ספר דברים יש הסכמה כללית במחקר שהוא נכתב בימי יאשיהו  מלך יהודה בסוף המאה השביעית לפני הספירה.

לגבי הספרים המכונים תורה, מלבד ספר דברים, וכן יהושע, שופטים, שמואל וחלקים של מלכים, יש ויכוחים רבים על זמני כתיבתם.

רוב הדיון על זמני כתיבת ספרי התנך המוקדמים עוסק בבירור שימושי מילים והשוואת תכנים.

כדי לדעת האם טקסט כל שהוא המצוי בתנך עשוי להיות מוקדם לזמן משוער עלינו לדעת מה הייתה דמות השפה באותו זמן משוער.

צריך להבחין בין טקסט לבין תוכן. תכנים מסופרים בטקסטים שונים. טקסט, או קטע כתוב כפי שהוא, יכול להעביר תכנים מכל זמן, אבל זמן חיבורו עשוי להיות מאוחר לזמן התוכן המסופר.

אנחנו יכולים לומר בביטחון מוחלט ששום טקסט תנכי לא נכתב לפני המאה העשירית לפני הספירה, תודות לכתובות עתיקות המצויות בידינו.

מן המאה ה14 מוכרת שפת הארץ תודות למכתבי אל עמארנה.

http://stage.co.il/Stories/537242112

אף כי הם כתובים באכדית, יש בהם גם דגימות מן השפה שדוברה בארץ, ואפשר לכנות אותה קדם עברית. זאת שפה שונה מאוד משפת התנך. שום טקסט תנכי לא כתוב בשפה זאת.

מהמאה ה10 לפני הספירה מצויות שלוש כתובות. אחת היא נמצאה לאחרונה בעמק האלה. אף על פי שנטען שהיא פוענחה, אין כלל הסכמה על הפיענוח.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%91%D7%A6%D7%A8_%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%94

הכתובת נראית לי כתרגיל כתיבה  של תלמיד צעיר. האותיות נכתבות בכיוונים שונים. יש בה כמה מילים הניתנות לפיענוח והמעידות על עברית.

השניה היא מעזבת צרטה, גם היא ככל הנראה תרגול כתיבה.

הכתובת החשובה יותר מאותו זמן היא לוח גזר.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%97_%D7%92%D7%96%D7%A8

הכתובת פוענחה ולשונה אינה תואמת כלל את שפת התנך.

הכתובת החשובה ביותר לצורך בירור זמן כתיבת הטקסטים התנכיים המוקדמים ביותר היא כתובת מישע מלך מואב. שנכתבה בין השנים 840-850 לפני הספירה.

הקשרים בין מואב לישראל היו הדוקים, תודות לשבטים עבריים שכנים של מואב, גד (המוזכר בכתובת) וראובן, וכן קשרי שלטון וחיתון כפי שמוכר מתולדות דוד, במגילת רות ובשמואל.

שפת הכתובת עברית קרובה ביותר לשפת התנך, אבל אינה שפת תנכית, כיוון שתחבירה, ככל שהוא דומה לתחביר קטעי התנך העתיקים, הוא שונה מהם במידה רבה.

בפוסט זה ובבא אחריו אראה כי מספר בחנים מאפשרים לנו לזהות טקסטים תנכיים מוקדמים.

בוחן ראשון, ופשוט מאוד לקדמותו של טקסט תנכי, שכמובן אינו יכול לעמוד בפני עצמו, הוא היותו חלק מספר תנך המציג עצמו כקדום.

רבים מחוקרי התנך מזלזלים בכל טענת עתיקות של הספרות התנכית ומייחסים את כל אותם ספרים מחלקו הראשון של התנך לתקופת סוף בית ראשון ואחריה.

אבל הכתובות העתיקות החיצוניות, שציינתי למעלה, בצירוף אותם ספרי תנך שזמנם ידוע, מאפשרים לזהות קטעים רבים שזמנם כנראה מסוף המאה ה9  לפני הספירה.

 

בוחן אחד לדוגמה להבחנה בין מאוחר למוקדם

הבוחן השני הוא השימוש במילה אלוהים עם פועל ביחיד: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ...

בוודאות אפשר לומר שפסוק וקטע שהמילה אלוהים מצורפת לפועל ביחיד הם מאוחרים, ובקירוב יש לקבוע את זמנם לכל המוקדם לזמנו של ספר דברים, כלומר סוף המאה ה7 לפני הספירה.

בכתובות העבריות העתיקות, וגם בארמיות ובפניקיות, אין כלל שימוש בתחביר המיוחד זה. כל פניה לאל, או איזכור של אל, הם תמיד ביחיד, עם שמו של האל המיוחד.

בתנך אנו מוצאים תהליך של איחוד שמות האלים. באותם ספרים שיש סבירות טובה שחוברו

בזמנים קדומים יחסית, בזמנים שמוצהרים בהם, כגון עמוס, הושע, ירמיהו, הווה אומר לפני ספר דברים או באותו זמן, אנו מוצאים פעמים רבות מאוד צירוף של שמות אלוהיים, כגון: ירמיהו לב 18: "האל הגדול הגבור יהוה צבאות שמו". יט 3: "כה אמר יהוה צבאות אלהי ישראל". עמוס ה 16:"כה אמר יהוה אלהי צבאות אדני". הושע יב 6:"ויהוה אלהי הצבאות יהוה זכרו". ישעיהו א 24:"האדון יהוה צבאות אביר ישראל". צירופים מהסוג הזה חוזרים אצל הנביאים האלה פעמים רבות מאוד, ומעידים שלגביהם לא היה מובן מאליו שהכינוי אלוהים מתאים לשימוש עם פועל ביחיד.

הפעם הראשונה שהמלה צבאות מתחברת לשם ה' היא בשמואל א פרק ד 4: "ארון ברית יהוה צבאות יושב הכרובים". בפעם השניה אחרי השתלטות דוד על ירושלים, שמואל ב ה 10:"וילך דוד הלוך וגדול ויהוה אלהי צבאות עמו".

גם הקטעים מספרי שמואל עומדים בבחנים (אחרים) שמעידים על קדמות יחסית של הכתיבה, וביחד עם העדויות של ספרי הנביאים שהובאו לעיל, מבהירים שאיחוד שמות האלים לכלל שם יחיד - אלוהים - לא היה מיידי אלא תהליך ארוך, שהחל בראשית כתיבת התנך, כנראה בסוף המאה ה8 לפני הספירה, והגיע להכרה טובה – אבל לא מלאה -  כאשר כתב סופר ספר דברים את ספרו, ובפרק ו 4, הוא כתב את הפסוק שהפך לסיסמא היהודית: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד". הסופר הרגיש צורך חזק להבהיר לכל שומעיו וקוראיו שכל שמות האלים למעשה אינם אלא שמו של האל היחיד של עם ישראל, והוא ידע היטב שהאנשים מכירים שמות רבים ועובדים אלים רבים.

אולם גם בספר דברים לא מרבה הסופר להשתמש באלוהים עם פועל ביחיד, וגם לא ב3 ספרי תורה האחרים.  לרוב מעדיפים סופרי הספרים האלה את הכינוי יהוה, יהוה אלהינו, יהוה אלוהי ישראל, וכינויים אחרים.

התהליך התחבירי שאפשר את המבנה המיוחד הזה היה, בקצרה, כזה. בעברית העתיקה אפשר היה לכתוב פועל ביחיד ואחריו נושא מספר נושאים, לדוגמה: שמואל ב, ו, 6: "וילך המלך ואנשיו ירושלים אל היבוסי". ועוד הרבה דוגמאות. זהו מבנם של הפסוקים שצוטטו קודם, כגון ירמיהו יט 3: "כה אמר יהוה צבאות אלהי ישראל". בשל חזרות רבות על מבנים כאלה ותוך כדי התחזקות תפיסת ההפשטה של האל, נוצר גם המבנה המיוחד של "ברא אלוהים" ודומיו. 

לעומת זאת, בספר בראשית מרבה הסופר לכתב אלהים עם פועל ביחיד. הספר נפתח במעשה אלהים: "ברא", ומסתיים במעשה אלוהים, "יפקוד אלהים אתכם".

הבוחן של אלוהים עם פועל ביחיד מבטא תפיסת עולם מאוחרת, וכאמור אפילו בספר דברים ממעיט להשתמש בצורה הזאת.

כאשר בא מחבר ספר בראשית לכתוב פתיחה לתנך, שברובו כבר היה כתוב, הוא כבר לא הסס כלל לכתוב את הצירוף "בראשית ברא אלהים". יחד עם בחנים נוספים, כגון תפיסת עלם הסטורית רחבה מאוד, וצורות תחביריות משוכללות (שאדון בהן בפעם הבאה), ברור שהפרקים הראשונים וחלקים רבים נוספים בספר בראשית מאוחרים מספר דברים, כנראה במאתיים שנה.

 לא מן הנמנע שמחבר הפרקים הראשונים ונוספים בספר בראשית היה אותו מחבר של ספר קוהלת. הבוחן המרכזי לטענה זאת מהווה תפיסת העולם ההסטורית הרחבה ובעלת הגוון הפילוסופי, כמו גם ההתייחסות לחלקה של האשה במקביל ובמידה רבה של שיוויון לחלקו של אדם.

ושימו לב לפסוקים 21, 22 בפרק ח:  "ויאמר יהוה אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי: עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו".

אלו משפטים המתאימים להיות חלק של ספר קוהלת.

 

בפעם הבאה: היבטים תחביריים להבחנה בין מאוחר ומוקדם בתנך.

 

הפוסטים מבוססים על שני הספרים שפרסמתי בנושא:

"כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית", הוצאת צ'ריקובר. פרקי הספר: 1. כיצד נתהוותה השפה. 2. האם השפה מולדת. 3. כיצד נתהוותה הלשון העברית. 4. עברית בת ימינו ולשון התנך - לשונות זרות. 5. קווי דמיון דקדוקיים בין עברית לשפות הודו-אירופיאיות. נספחים: 1. לוח גזר - השערה על גבי השערה. 2. יהוה אלוהי צבאות יושב הכרובים - אדוני וראשית המונותיאיזם הישראלי. 3. מילון קטן של הקבלות עברית - שפות אירופיות. 

ב2016 הופיע ספרי "קולות מגן עדן - האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה", מהדורה שניה מעודכנת, בהוצאה דיגיטאלית אינדיבוק. פרקיו: א. תנאי בראשית. ב. התהוות הדיבור. ג. על קרבת לשונות.