השיר הרע ביותר שכתב משורר ישראלי
השיר הישראלי הרע ביותר
לא קראתי את כל השירים הישראליים. מספרם עצום. ואף על פי כן אני יודע מהו השיר הישראלי הרע ביותר. שני איפיונים נחוצים כדי לקבוע ששיר הוא הרע ביותר.
הראשון שיהיה שיר ידוע מאת משורר ידוע.
השני שיהיה השיר רע באופן מהותי, בלתי חוזר, רע להחריד. אולי שירים רבים ממלאים את שני התנאים האלה, אבל אני מכיר אחד כזה. זהו שירו של נתן אלתרמן "אליפלט". לשיר זה חוברה מנגינה מהיפות ביותר שחוברו אי פעם לשיר ישראלי. זאת מנגינה עצובה וכובשת את הדעת ומרחיקה את השומע מחרדת השיר הנורא.
(השיר מצורף בסוף הפוסט)
משלושת הבתים הראשונים מסתבר לקורא שמדובר באוטיסט, שהמחבר, משורר הנחשב על ידי רבים לגדול המשוררים הישראלים, אינו מסוגל או אינו רוצה לזהות.
שאלה מרכזית וגדולה העומדת בקריאת השיר היא האם לא רצה המשורר להלעיג על מיתולוגית הגבורה הישראלית באמצעות הצגת הגיבור כאוטיסט. כלומר החברה הישראלית מפיקה את כוחה מן האוטיסטיות, ממהלכים נפשיים של הסתגרות. פרשנות כזאת הנשענת על הטקסט במידה רבה תהיה לגיטימית ואזי תבטל את טענת כותרת הפוסט בדבר השיר הישראלי הרע ביותר. יש לי שתי תשובות לפרשנות זאת:
אחת כפי שאמרתי, זאת פרשנות לגיטימית, ומקנה לשיר עומק מכוחה של אירוניה בלתי נתפשת במגע ראשון עם השיר.
התשובה השניה שלי היא שכדי להשיג את האירוניה הזאת נחוצה קריאה חוזרת ונשנית בשיר. השיר כפי שהוצג לישראלים בצורת שיר זמר במנגינה יפה, עצובה וכובשת, אינו מגלה את האירוניה. לא רק זאת. ביחס לגיבור מצויים השכנים והשכנות המדברים בו דופי, מצויים החברים הנהנים ממעשיו ושרים לכבודו, ואלו כולם דמויות מפוכחות.
השיר מתחיל ב"נזמר" ונגמר ב"זימרנוהו". כלומר כולם כולל המשורר כלולים במשבחי אליפלט. אילו היה השיר אירוני במהותו, היה על המשורר להציג את כולם, את כל התודעות בשיר באותו אופן שבו מוצג אליפלט. לא די לצורך קריאה אירונית בכך שהאחרים - אנחנו - משבחים את המומת האוטיסטי. כלומר אליפלט מוצג כבר כילד כחריג מכל האחרים. הגיבור האוטיסט זוכה לשבחי הכלל תודות למעשה שמועיל לכלל. למרות חריגותו ולכאורה חוסר התועלת שבו הוא מביא תועלת לכלל. אימוצה של התועלת הנובעת מהמוות בקרב מעיד על פיכחון וציניות, לא על שותפות עם המומת בעיוורונו. המוות בקרב מקבל שבחים, אבל הוא מוטל על חריגים ולא עלינו. מטעמים אלו יש לראות את השיר כלא אירוני. השיר אכן משבח את הגבורה עד מוות בקרב.
הקריאה התופסת את השיר כאירוני היא פרשנות הנובעת משינוי הזמנים והתנאים. היא דומה לפרשנות התנך הדתית המייחסת לדוד בן המאה העשירית לפני הספירה לימוד תורה. טענת האירוניות וההלעגה על מיתולוגיית הגבורה היא במידה רבה כתיבת השיר מחדש.
השם שבחר המחבר אינו מהשמות המקובלים בין הצעירים ששירתו במלחמת העצמאות, ונראה שהוא נבחר כיוון שהתאים לריתמוס האנפסטי של השיר (כלומר רצפים של שתי הברות לא מוטעמות ואחריהן הברה מוטעמת). היה אשר היה שיקולו של אלתרמן, השם הזה מבטא טוב יותר מכל אורי או דני או יורם את איפיונו של גיבור השיר.
בבית הראשון יש 'נזמר', 'נגידה', 'דיברו דופי', 'אמרו', ובבתים שני ושלישי מסופר על תגובתו של אליפלט: "מבולבל ומחייך", "מבלי דעת מדוע". יש בשיר ציטוטי דיבורים רבים, אבל אליפלט אינו פולט ולו מילה אחת. הוא מאופיין עוד, כמו אוטיסטים רבים, במוזיקה שמושרית סביבו.
בבית השלישי, שבשלב קריאה מוקדם איננו מבינים את ההקשר שלו, מקבל הקורא גם ממנו חיזוק לאוטיסטיות של אליפלט: מתוך אווירת המוזיקה שמועלית בבית זה, המסקנה היא "אם נסביר לך מה זה יועיל איזה ילד אתה אליפלט".
ומתוך אי הבנה גמור מוצא עצמו אליפלט הילד בעיצומו של הקרב. והוא מבצע פעולה המוצגת לקורא כפעולת גבורה, אבל אליפלט אינו יודע על טיבה דבר - "התמוטט הוא כרע וחייך, הוא חייך מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך". דיברתי על האירוניה שבאמצעותה ניתן לקרוא את השיר. אליפלט החייל זהה לאליפלט הילד. קראו את הבית השני והשוו לתיאור אליפלט החוזר מהקרב. המעשה שמביא למותו של הגיבור הוא מעשה נחוץ מאוד של העברת תחמושת לעמדה מנותקת. לא מדובר באיזה פעולה ספורטיבית להפגנת אומץ שעשויה לגרום מוות, כגון הליכה על חבל מעל תהום או מירוץ מכוניות במהירויות חסרות שליטה. הקונקרטיות של הפעולה המבצעית הנחוצה לחלוטין מבטלת את הטענה שהשיר צריך להיקרא כהלעגה על מיתולוגיית הגבורה הישראלית. השיר אינו נותן שום רמז לאפשרות של הסתייגות מהמלחמה עצמה. אילו היה רמז כזה, טענת האירוניה הייתה תקפה. השיר מקבל את המלחמה כהכרח. הקונקרטיות של המעשה הקרבי מעצימה את שיבחי הגיבור אליפלט ככוונתו הראשית של השיר.
אני לא יודע אם אלתרמן היה בקרב וראה פצועים על סף מוות. הסיכוי שפצוע "מהומם" זה יחייך, קלוש. ושום דבר לא "מתרונן כה ושר" בליבות חבריהם של המתים. שום דבר. שום דבר. שום שיר ושום רינה. שום דבר לחלוטין. חרדה וצער מתישים את ליבות החברים שראו את מוחות חבריהם מותזים לארץ הלוהטת.
טולסטוי כתב ספר על מלחמת סבסטופול 1848. מצאתי אותו ללא כריכה מושלך ברחוב, ואני לא יודע את שמו. הוא תורגם לפני שנים רבות מאוד. חיילים באים לקרב להיות גיבורים וראשם נערף בפגז. כל מי שמתכוון לכתוב על מלחמה צריך לקרוא את הספר הזה.
ומאותם שקרים של חיוך המת, והתרוננות ליבות חבריו - על מה התרוננו חבריו, לעזאזל? - מן הסתם על הניצחון בקרב, והמת הרי היה חסר ערך, לא מדבר, אין לו אופי במיל, ומאותם שקרים חוזר המחבר הרע לאוטיסטיות של המת ולמוזיקה שאיפיינה את חייו. ומתוך אוטיסטיות זאת, מופיע אקס מכינת שחור ימי הבינים מלאך גבריאל. עלינו לשים לב, שהשיר מבסס את סיפורו על שורה של פרטים ריאליים ומוכרים לכל. "שכנים ושכנות דיברו דופי", "ילד בלי אופי", "אין לו אופי אפילו במיל", "גוזלים מידו צעצוע", "העמדה הקדמית", "מלאי תחמושת". באיפיונים מוחשיים ובביטויים של הדיבור היום יומי מפתח המחבר ריאליה סבירה ומוכרת לגמרי. ופתאום - מלאך. מאיזה ריאליה הוא מופיע, המלאך, ולשם מה יש על ראשו "קסדת פלד"? אלא שחסר למחבר חרוז לאליפלט, ובמילא כבר ויתר על כל ממשות, ועכשיו הוא מטיל על עצמו ליצור האדרה של מוות במלחמה.
הבית השמיני הוא מן הסתם הירוד ביותר בשיר. עד כאן בוסס השיר על ריאליה בהירה. עכשיו הממשות מסולקת והבית נפתח באגדה דתית על מלאך. מלאך זה חבוש בקסדת פלד שכל עניינה בחריזת השם אליפלט בשורה שלישית. ואם בחצי הראשון של השיר היו דיבורים רבים של תודעות השיר, בלי מילה של אליפלט, כאן האגדה הדתית גם היא מדברת ואין כל תשובה של אליפלט, מה שמעצים עוד את האוטיסטיות שלו. מה אומרת האגדה הדתית המנותקת לחלוטין מהסיפור הממשי? "אליפלט אל פחד, אליפלט אל פחד וחיל". למה חוזר המחבר פעמים על הדרישה לשלילת הפחד ממי שכבר מת זמן ניכר - הרי המלאך "ירד" רק לאחר הקרב, לאחר שכבר בליבות חבריו "דבר מה התרונן כה ושר", כלומר בשקוט הקרב. ובכן כל תכליתן של חזרות מיותרות אלו היא ליצירת המשכיות בקצב אחיד, ואיתו מילה חורזת לשורה המסיימת את הבית "אף שאין לך אופי במיל". המילה הנדירה התנכית, "וחיל", חסרת שימוש בשפתם של הלוחמים, מטרתה להאדיר את המוות בקרב ולהתחרז עם המילה "במיל". אבל לפני שהגענו לסיום הבית הזה, אנו מקבלים משום מקום הקשור איכשהו לשיר הזה את "במרום". מטבע לשוני מקשקש בקומקום שירי תפל וטפילי על גבי פטפוט דתי ריקני שאינו מתחבר לשום דבר ממשי, ואינו מתחבר לשום רמז של המציאות השירית עד לבית זה, ובמיוחד אינו מתחבר למת שהיה חסר מילים קודם מותו ולאחריו. ועלינו לקבל שאליפלט שלא הבין בחייו דבר מהסובב אותו, הבין את דברי המלאך חבוש קסדת הפלד והבין מהו המרום וכמה נפלאו מעשיו.
כשנסתיימה מלחמת 1967 ערך מפקד חטיבה 7 גורודיש מסדר ניצחון. כל גדודי החטיבה נערכו במישור רחב במרכז סיני, בשעות אחר הצוהרים המאוחרות. הטנקיסטים חלקם על הטנקים וחלקם עומדים לפני הטנקים, חיילי גדוד החרמש ישבו רובם על דפנות הזחלמים. כבר לא היה חם, נשבה רוח נעימה והשמש הייתה נמוכה וצללים ארוכים של כלי מלחמה ושל חיילים הצטיירו על המישור. מהדברים שדוקלמו שם אני זוכר רק את מליצתו של גורודיש ברזל נגע בברזל, ואת השורה האחרונה מטקסט שהקריא חיים חפר. הוא היה מוכר לי כחרזן נחמד. אולי היה הטקסט שלו שיר ארוך, או אולי כונה מקאמה. הוא דיבר על המלחמה. שורתו האחרונה הייתה "ואלוהים עובר ביניהם ומחלק להם סוכריות". ומי קיבלו את הסוכריות מאלוהים? אלו שגופם בוקע מהפגזים ואלו שמוחותיהם הותזו על האספלט הלוהט של אל עריש. וחפר לא כלל במקבלי הסוכריות את החיילים המצרים שנשרפו בנפל"ם, שהשחירו כלואים בין סורגי המשאיות שבהן קיוו לברוח. שגופם נקרע ומעיהם התנפחו לבלונים ענקיים.
במהלך הדיון כתבתי על האפשרות לקרוא את השיר כאירוני, כמלעיג על מיתולוגיית הגבורה, והראיתי שקריאה כזאת אינה זמינה ללא ניתוח השיר בכלים של זמנים חדשים. השיר מושמע בימי זיכרון ותמיד חוזר וכובש את הדעת ומונע תפיסה של אירוניה בסיפורו.
אלוהים המחלק את סוכריות הקיטש הנתעב של חפר ניזון מהמלאך הירוד ומהמרום הריקני של אלתרמן.
| ||
תגובות
הוסף רשומת תגובה