צנור פסחים ועוורים - כיצד השתלט דוד על ירושלים

הפירוש המלא והתשובה האולטימטיבית


מחקר בשורת סיפורים על דוד


בספר שמואל ב פרק 5 פסוקים 6-9 מסופר על בואו של דוד לירושלים והשתלטותו עליה. הסיפור מכיל כמה ביטויים שלא הובנו כראוי על ידי המפרשים. 

תחילה, לטובת מי שאין בידיו תנך, נביא את הסיפור כלשונו:

ו וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ וַֽאֲנָשָׁיו֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֶל־הַיְבֻסִ֖י יוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וַיֹּ֨אמֶר לְדָוִ֤ד לֵאמֹר֙ לֹֽא־תָב֣וֹא הֵ֔נָּה כִּ֣י אִם־הֱסִֽירְךָ֗ הַֽעִוְרִ֤ים וְהַפִּסְחִים֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־יָב֥וֹא דָוִ֖ד הֵֽנָּה׃ ז וַיִּלְכֹּ֣ד דָּוִ֔ד אֵ֖ת מְצֻדַ֣ת צִיּ֑וֹן הִ֖יא עִ֥יר דָּוִֽד׃ ח וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּל־מַכֵּ֤ה יְבֻסִי֙ וְיִגַּ֣ע בַּצִּנּ֔וֹר וְאֶת־הַפִּסְחִים֙ וְאֶת־הַ֣עִוְרִ֔ים שנאו נֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד עַל־כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ לֹ֥א יָב֖וֹא אֶל־הַבָּֽיִת׃ ט וַיֵּ֤שֶׁב דָּוִד֙ בַּמְּצֻדָ֔ה וַיִּקְרָא־לָ֖הּ עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיִּ֤בֶן דָּוִד֙ סָבִ֔יב מִן־הַמִּלּ֖וֹא וָבָֽיְתָה׃


במחקר הפרשני שאני מביא כאן יפורש הסיפור במלואו ובתרגום נכון (לראשונה הבאתי את הפרשנות הזאת בסיפרי "כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית" משנת 2000 הוצאת צ'ריקובר, עמוד 249-270).

סיפור זה נדון על ידי מאות פרשנים וכמעט כולם טעו בקריאתו, רבים מהם פירשו את הסיפור כאילו לא קראו אותו כלל. מבין אינספור הפרשנויות שקראתי רק אחת, של פרופ' יונתן גרוסמן מתקרבת לפירוש הנכון, אם כי גם גרוסמן חסר היבטים חשובים. (את גרוסמן ניתן לשמוע בפודקסט האם כבש דוד את ירושלים? - פרופ' יונתן גרוסמן - ימי עיון בתנ"ך תשע"ז)

כדי להדגים את הדברים האלה, אביא שתי דגימות של פרשנויות מאת פרופסורים חשובים:

בספר "הסטוריה צבאית של ארץ ישראל", הוצאת מערכות, 1973, כותב פרופסור ש. ייבין:

"אין ספק שהעיר הובאה תחילה במצור לאחר שסירב ארונה מלכה להיכנע ללא מלחמה. הצבא הישראלי עדיין לא היה מצוייד במכונות מצור ואף לא מאומן להסתערות על ערים מבוצרות…עצם המעשה אשר נעשה לכיבוש ירושלים אינו ברור מן הכתובים…שנראה כי הם גם קטועים בחלקם…ההשערה המקובלת היא שה"צינור" אינו אלא המנהרה שהוליכה מעין גיחון פנימה לעיר-יבוס…"

הדגמה שניה אביא מדברי פרופסור עודד ליפשיץ בפודקסט (מטעם אוניברסיטת תל אביב מ2022: (עודד ליפשיץ פרק 8: הסיפור שלא סופר על כיבושה של ירושלים בידי דוד)"הסיפור כמו שהוא בנוסח המסורה נראה בעייתי ולא אחיד…ויש בו במובהק תוספות מאוחרות…מה שנותר מקורי מהסיפור הוא מה שמסופר בפסוק 6…במגילת קומרן מצוי שינוי ובמקום "הסירך" בתנך, כתוב "הסיתו"...הטקסט בקומרן וגם בשבעים הגיוני…היבוסים הוסתו על ידי העורים והפסחים…מעשה הצנור מאוחר ליתר הדברים…הוראה של דוד על נגיעה בצינור…כל מי מאנשיו של דוד שהכה את היבוסים …צריך לגעת בזרם או במפל של מים או להטהר, בכל מקרה במשמעות של הטהרות…לאור הדגש בתהילים לקול פכפוך המים…מדובר על אחת מהתעלות שנקזו או הוליכו מים בעיר דוד…הצנור היה המקום נושא הזכרון…אולי כמסורת שנקשרה לאותו צינור, לאותה מנהרה…שהיו ידועים ומוכרים לכל מי שהתגורר בעיר…הזכרון היחיד שיש מארוע מכונן זה, שבו מלך שייסד את השושלת ואת הממלכה ביהודה כבש את ירושלים וקבע בה את בירתו, היה על מעורבותם של פסחים ועוורים בתהליך הזה, ועל כך שכל מי שהכה בהם היה צריך להטהר. לכך לפי דעתי נושא הזכרון בנושא הזה היתה מנהרה שהיו בה מים ונשמע בה קול של פכפוך וזרימה, ושבה לפי הזכרון הטהרו לוחמיו של דוד…גם המידע על גורן ארונה היבוסי לא הגיע מכרוניקה כתובה…"


הפירוש של פרופ' ייבין, שרוב טענותיו מקובלות על רבים מאוד ממפרשי הסיפור שלנו, אינו מבוסס כלל על המסופר: "אין ספק שהעיר הובאה תחילה במצור…" מאיין לקח הפרשן את המצור ללא ספק? מדימיונו העשיר. אין כל רמז למצור, אין כל רמז לקרב או כל מעשה מלחמתי. אין רמז לשפיכות דמים. ומחברי ספר שמואל ב, וגם א, אינם איסטניסים כלל וכלל, וספרי שמואל גדושים בתיאורי מלחמה ורצח ושפיכות דמים. אותם מחברים, שככל הנראה יצרו את הספרים בקירוב במאה השביעית והשישית לפני הספירה, כ300-400 שנה אחרי המאורעות שמסופרים כאן, לא היו נמנעים מתיאור מלחמה בירושלים, אילו היתה.

פרשנותו של ייבין אין לה כל קשר לסיפור שאנו עוסקים בו, ויחד איתה יש לפסול את כל הפרשנויות הדומות.

גם פרשנותו של פרופ' ליפשיץ אינה מעוגנת בסיפור שמובא בראשית דברינו. "היבוסים הוסתו על ידי העורים והפסחים…" - ליפשיץ מבטל ללא הצדקה של ממש את הטקסט שלפני עינינו וממציא טקסט חדש, שמידת ההגיון בו מגוחכת: העורים והפסחים הסיתו את היבוסים…ופכפוך המים, לצורך היטהרות הלוחמים, שאינה מסתייעת גם לא בבדל ראיה. עוד המצאה מאולתרת, חסרת כל בסיס. כל פרשנותו של ליפשיץ דינה להיגנז.


הסיפור שאנו מפרשים כאן מכיל כמה פרטים שלא נדונו כראוי, ורוב הפרשנים לא עסקו בהם כלל.

"וילך המלך ואנשיו ירושלם" - נתחיל עם טעות בניקוד: כמעט אין ספק שניקודה של "ירושלם" חייב להיות עם קמץ תחת המם הסופית, כלומר ירושלמה (yerushalima). הנקדנים בימי הביניים הוטעו בשל העדר /ה/ המסמן "מגמה" ובכתב לא מנוקד. עוד לפני המצאת הניקוד כבר סומנה ה"מגמה" באם קריאה /ה/. בכתיבה התנכית המקורית עדיין לא היו אותיות סופיות, ורק חלק מאימות הקריאה המסמנות תנועות הוכללו. כתיבה של "ירושלם" עשוי להיות עדות לכתיבה קדומה. 

מושג חשוב נוסף הוא "אנשיו". למלך יש "אנשים". לא סתם אנשים. אלו הם אותם אנשים החיים בקרבתו, איתם הוא מתייעץ, אוכל בחברתם, ובשעת סכנה הם עתידים להגן על המלך גם במחיר חייהם. "אנשיו" זה מוסד של בית מלוכה. כלומר אנו קוראים שמלוויו של דוד בלכתו לירושלים הם כמה עשרות אנשים נאמנים ביותר, ולא צבא. עם זאת לא נוכל לשלול אפשרות שאיתם הלכו גם כוחות צבא, כאבטחה ואיום, למרות שלא מסופר כלל וכלל על מעשים מלחמתיים. מכל מקום, ההדגשה של "אנשיו" מעידה על מהלך שאינו צבאי לכתחילה. 

עלינו לשים לב היטב: דוד הולך עם אנשיו "ירושלמה", "אל היבסי יושב הארץ". יש לדוד כיוון גיאוגרפי, ירושלים, ומטרת מפגש אנושית: היבוסי יושב הארץ. 

מדוע חשוב לכותב הסיפור לציין גם "ירושלם" וגם את "היבסי יושב הארץ"? האם אין שני המושגים חופפים? האם לא מובן מאליו מה שכבר ידוע, שבירושלים יושבים יבוסים, והרי לא פעם העיר נקראת יבוס? מדוע מדגיש המספר "יושב הארץ" בהקשר של היבוסי? 

הפסוקים שציטטנו בראש המאמר (שמואל ב ה, 6-9) אינם משיבים על שאלתנו. הביטוי "יושב הארץ" נשמע סתמי, לא יותר מציון בנאלי של שייכותם של יבוסים לירושלים. 

ואף על פי כן אנו מתעקשים לנסות ולגלות האם היה לכותב הסיפור מניע מיוחד, חשוב, לציון כפל מטרותיו של דוד: גיאוגרפי - ירושלים, אנושי - היבוסי יושב הארץ

בשלב זה נעצור את פירוש פסוקי הסיפור שהעתקנו בראש המאמר, ונמשיך לקרוא בספר שמואל ב בתקווה למצוא רמז כלשהו לשאלות שהצגנו.

לקראת סיומו של שמואל ב אנו מגלים רמז. פרק 21 מספר על רעב שלוש שנים רצופות, ודוד "ויבקש דוד את פני יהוה". כלומר שאל אורקל, בעיברית "גד", מה עליו לעשות להפסקת הרעב. התשובה שקיבל היא שהרעב הוא עונש על מעשיו של שאול שהפר את בריתו עם הגבעונים, שאינם ישראלים אלא חיוים, והרג בהם רבים. לכן פונה דוד אל הגבעונים ושואל: פרק 21 פסוק 3 "מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו נחלת יהוה". 

בהמשך מוסר דוד לגבעונים שבעה בנים של שאול והם מוקיעים אותם בגבעת שאול "בהר לפני יהוה". המוקעים הם  חמשת בני מיכל בת שאול מבעלה הראשון - בעלה השני הוא דוד עצמו, וכן שני בניה של רצפה בת איה פילגש שאול. רצפה שומרת על המוקעים מפני חיות ועוף טרף כל הקיץ עד הגשם הראשון, ואז קובר דוד את כל בני שאול וגם את עצמות שאול ויהונתן בקבר קיש אבי שאול, ואז (פרק 21, 14): "ויעתר אלהים לארץ אחרי כן". כאן רמז ברור לחשיבות "יושב הארץ". אחרי ריצוי הגבעונים בא היעתרות אלוהים לארץ, אם כי המחבר אינו אומר במפורש שנפסק הרעב.

ובפרק 24 בשמואל ב אנו מוצאים את המשך הסיפור ואת התשובה המובהקת לשאלתנו על הדגשת "היבסי יושב הארץ". הפרק נפתח בסיפור לא סביר על מניית בני ישראל ובני יהודה. אנו נתייחס לסיפור הזה כאל פירוטכניקה שבאה לתרץ למעשה את אותו רעב שסופר עליו בפרק 21 , וכאן אנו שומעים על מגפה בגלל מניית העם. למעשה עלינו להכיר כי הרעב בפרק 21 והמגפה בפרק 24  אחד הם. מחברי הסיפורים, מסיבות אידיאולוגיות שלהם, הפרידו בין הסיפורים, והוסיפו פירוטכניקה - הסיפורים על  מניית העם בהיקף גדול מאוד של הארץ, שדוד כלל לא שלט בו, ומספרי האוכלוסיה העצומים, הבחירה בעונש המוצעת לדוד והמלאך המכה בעם - להעצמת הרושם. 

בפרק 24 פסוק 17 מסופר על גד הבא אל דוד. גד אינו שם אדם אלא המילה העיברית לאורקל. לא כאן המקום לדון בזה. האורקל "גד" מורה לדוד בפסוק 18 להקים מזבח בגורן ארונה מלך ירושלים (כפי שארונה מכונה בפרק 24 בפסוק 22). עלינו להבין ששני המעשים שהורוהו האורקלים: בפרק 21 מסירת בני שאול לגבעונים לצורך הוקעתם, ובפרק 24 הקמת מזבח בגורן ארונה מלך ירושלים, הם שתי הפעולות שעתידות להביא את הפסקת הרעב/מגפה. ואז, לאחר שדוד אכן קונה את גורן ארונה, ומעלה עולות ושלמים, "ויעתר יהוה לארץ". 

שלוש פעמים, בעיקבות פעולות שפעל דוד בשיתוף עם הגבעונים, שהם חיוים, ואינם ישראלים, ועם ארונה היבוסי מלך ירושלים, שגם הוא אינו ישראלי, אנו שומעים על ברכה לארץ. אנו מגלים כאן את הסיבה  שגרמה לדוד ללכת עם אנשיו, לירושלים, אל היבוסי יושב הארץ. הכרח לציין ש"הארץ" אין פירושה ארץ כנען או ארץ ישראל, אלא האיזור שבו חיו הגבעונים והיבוסים, שככל הנראה בני עם אחד הם, וגם דוד. 

דוד בא לירושלים לא כדי לכבוש אותה, אלא כדי לרצות את האלוהים במקום הקשור באופן ישיר והדוק על פי גד האורקל, לפגיעה שנפגעו יושבי הארץ מידי  - מידי ישראל - אולי בידי שאול, אולי בידי דוד עצמו. הרי אילו היתה הפגיעה בגבעונים על ידי שאול, היינו צריכים לשמוע על הרעב והמגפה בימיו, ולא בימי דוד. 


האם קדמו אירועי פרק 5 לאירועי פרק 21 ופרק 24?

אנו קוראים בספר שמואל ב, תחילה על השתלטות דוד על ירושלים בפרק 5. ומאוחר יותר על הרעב בארץ בפרק 21, ובעיקבותיו על רצח בני שאול בידי הגבעונים באישורו הסמכותי של דוד, כמהלך מרפא את הרעב. ואחר כך בפרק 24 על בואו התמים לכאורה של דוד ועבדיו - עבדיו אלו כל הכפופים למלך, שווה ערך ל"אנשיו" - אל ארוונה המכונה בפרק 24 במפורש מלך - האם ייתכן שהשתלטות דוד על ירושלים בפרק 5 קדמה למפגשו הידידותי של דוד עם מלך ירושלים ארונה בפרק 24? האם ייתכן שתחילה השתלט דוד על ירושלים ואחר כך התייחס לארונה בכבוד, כבעל חזקה ובעלות על המקום, כפי שמוכיחה השיחה הידידותית ביניהם בפרק 24? 

עלינו להשיב בשלילה מוחלטת לאפשרות זאת. דוד הוכיח את נחישותו ושתלטנותו מול שאול, דוד הצטרף לפלישתים במלחמתם נגד שאול (שמואל א, פרק 28, פסוקים 1-2, פרק 29 2,3), ברצח בני שאול, ברצח נבל הכרמלי, ובמעשים קשים נוספים. 

התייחסותו של דוד לארונה כבעל חזקה ובעלות על המקום יכולה הייתה להתרחש אך ורק לפני השתלטותו על ירושלים. ארונה מקבל מדוד יחס של שיוויון לפני שדוד קונה ממנו את הגורן לצורך פעולות הפולחן שמטרתן ריצוי האלוהים בגלל הרעב והמגפה. אחר כך איננו שומעים עוד דבר על ארונה. 

עלינו להגיע למסקנה ברורה לפיה אירועי הרעב ורצח בני שאול בפרק 21, ובואו של דוד לגורן ארונה בפרק 24, לצורך הקרבת קורבנות לריצוי האלוהים, קדמו לסיפור השתלטותו של דוד על ירושלים בפרק 5.

לאורה של הבנה זאת, אני ניגש לקריאת סיפורי דוד והיבוסים מחדש.

עכשיו נביא לקוראינו המסורים את הסיפור בפרק שמואל ב פרק 24 פסוקים 18-25:


יח ויָּבֹא־גָ֥ד אֶל־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽיהֹוָה֙ מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶן ארניה אֲרַ֥וְנָה הַיְבֻסִֽי׃

יט וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ כִּדְבַר־גָּ֔ד כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה׃

כ וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו וַיֵּצֵ֣א אֲרַ֔וְנָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃

כא וַיֹּ֣אמֶר אֲרַ֔וְנָה מַדּ֛וּעַ בָּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־עַבְדּ֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לִקְנ֧וֹת מֵעִמְּךָ֣ אֶת־הַגֹּ֗רֶן לִבְנ֤וֹת מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְתֵעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל הָעָֽם׃

כב וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑ו רְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י הַבָּקָ֖ר לָעֵצִֽים׃

כג הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ    וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ׃

כד וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙ בִּמְחִ֔יר וְלֹ֧א אַעֲלֶ֛ה לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהַ֖י עֹל֣וֹת חִנָּ֑ם וַיִּ֨קֶן דָּוִ֤ד אֶת־הַגֹּ֙רֶן֙ וְאֶת־הַבָּקָ֔ר בְּכֶ֖סֶף שְׁקָלִ֥ים חֲמִשִּֽׁים׃

כה וַיִּ֩בֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַיהֹוָ֔ה וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר יְהֹוָה֙ לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃ 


לאור כל הדברים שביררנו מתבהרת פרשת בואו של דוד לירושלים אל היבוסי יושב הארץ. מטרת דוד הייתה העלאת קורבן לאלוהים (אני כותב אלוהים, כיוון שייתכן שהאל המיועד לקורבן היה אל גבעוני-חיווי או יבוסי, ואולי אחד הם), על מנת להסיר את קללת הרעב והמגפה, כפי שהורה גד האורקל, בהשלמה להוקעתם של בני שאול כפי שמסופר בפרק שמואל ב 21. 

מכאן מסתבר שהפסוק הראשון 6 בסיפור פרק 5 (וילך המלך ואנשיו ירושלימה…) והפסוק הראשון 19 בסיפור פרק 24, מספרים על אותו מאורע עצמו - לכתו של דוד אל ירושלים אל היבוסים. וההמשך: ארונה רואה את המלך דוד מגיע, ואינו חושש מפניו, אבל הוא כבר מכיר בנחיתותו ומשתחוה לפני דוד (פרק 24, 20), ושואל אותו מעמדת נחיתות מובנית, למה בא אדונו המלך דוד אליו (פסוק 21). ודוד משיב, כדי לקנות את הגורן ולבנות מזבח, ולהקריב בה קורבן כדי לעצור את המגפה (21).

בנקודה זאת עלינו לשלב את המשך פסוק 6 בפרק 5: לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים. ברור לחלוטין לאחר שקראנו את פרק 24 והכרנו בעובדה שפרק 5 ופרק 24 מספרים פרקים של אותו סיפור, שהדובר אל דוד בפרק 5 פסוק 6 הוא ארונה, והשיחה של פרק 5, שאינה אלא חלק מהשיחה בפרק 24, מתרחשת בגורן ארונה, שהיא מקום קדוש. האפשרות שגורן היא מקום קדוש נרמזת בספר בראשית. פרק 50, פסוקים 10-11: מסופר על בני יעקוב שהביאו את גופת אביהם לקבורה ממצרים, ועצרו במקום בעבר הירדן, שנקרא "גורן האטד", ושם הם עורכים לו מספד כבד ואבל שבעה ימים, לפני שקברוהו במערת המכפלה. 

חשיבותו של גורן כמקום קדוש מסופרת גם בשמואל ב פרק 6, בסיפור המשכי למקור 1. מסופר על ביצוע הוראתו של דוד להעביר את ארון אלוהים מבית אבינדב. כאשר מגיעים מובילי הארון ל"גורן נכון" (פסוק 6), נופל הארון מן העגלה החדשה שעליה הוטען, ואז מנסה עוזא אחי אבינדב להשיבו למקומו, והוא נהרג, וזה קורה דוקא ב"גורן נכון".

בהמשך הסיפור אנו שומעים כמה ידיעות מפתיעות ביותר. ביישוב הנזכר מספר פעמים בספרי שמואל, הגבעה. שם, בגבעה, בבית אבינדב שאצלו שהה ארון האלהים, לראשונה, פרק 6 פסוק 2, נקרא ארון האלוהים בשם "ארון האלהים אשר נקרא שם שם יהוה צבאות יושב הכרובים עליו". כלומר בעקבות קניית גורן ארונה, והקרבת העולות והשלמים, מקבל ארון האלהים, והאל עצמו, את הכינויים: יהוה, אלהי צבאות, יושב הכרובים. הטקסטים שאנו מפרשים כאן הם שרידים מרשימות שנכתבו במאה העשירית, זמניהם של דוד ושאול קודמו. עלינו להכיר בכך, ש"צבאות" שבכל מופעיו בכל ספרי התנך מכאן ואיך, אינו מוטה, אינו משתנה, מקורו לא במילה העברית "צבא", אלא בשם יבוסי של האל הזה.

רק אז, במאה ה10 לפני הספירה, יכול היה סופר לכתוב את הדברים האלה. אין כל סיכויי שבעולם שסופר מן המאה  השביעית או מאוחר יותר יכתוב דברים אלו. 

אלו לא יכולים להיות פרי דימיונו שלאיזה סופר, כותב חופשי. רושם הסיפורים האלה במאה העשירית עדיין לא היה שבוי וכבול בקונספציה הדתית שפותחה מן המאה השביעית ואילך. 

מדוע שימרו הסופרים המאוחרים את הידיעות האלה? ככל הנראה, כיוון שהיו קדושים בעיניהם, מכוח שייכותם ההדוקה לדוד ולראשית פולחן יהוה.  

עכשיו, כשאנו חוזרים אל פרק 5 המשך פסוק 6: …ויאמר לדוד לאמור לא תבוא הנה - (כלומר לא תכנס, לבוא במאה ה10 פירושו להכנס) - מי אומר את הדברים האלה? ברור לחלוטין - זהו ארונה מלך רושלים. ומיד מנמק ארונה באותו פסוק 6: כי אם הסירך העורים והפסחים. סילוק העורים והפסחים הכרחי כיוון שבמקום קדוש, מקום הקרבת קורבנות, אסור שיהיו בעלי מום, כשם שאסור שהקורבנות יהיו בעלי מום. עיוור ופסח הם שני בעלי המומים שנמנים ראשונים בספר ויקרא פרק 21 שאסורה עליהם הגישה אל הקורבן לפני רשימה נוספת של אסורי גישה אל המזבח. מסתבר שחוקי הקורבנות של היבוסים במאה ה10 היו דומים מאוד לחוקי ספר ויקרא שנכתב במאה ה7 לפני הספירה. 

האמירה "כי אם הסירך העורים והפסחים" לא באה להפחיד את דוד ואת אנשיו. כפי שכבר אמרנו, זאת דרישה פורמלית של ארונה, שכבר שמע מדוד את מטרת בואו לגורן ארונה, וכיוון שהוא לא רק מלך ירושלים אלא גם כהן - נזכר שגם שאול, בן עיר החיוים היא גבעון, מקריב קורבנות בהיותו מלך (שמואל א פרק 13 9-10). 

לאחר ששילבנו את פסוק 6 מפרק 5 בשיחת דוד וארונה, עלינו לסלק את הסיומת של הפסוק הזה - לאמור לא יבוא דוד הנה - סיומת זאת נכתבה בזמנים מאוחרים, בין אם לא הבין הכותב את כלל המאורעות ובין אם על ידי סופר שרצה להציג את דוד כמי שבמלחמה כבש את ירושלים.

אחרי שהוסדרה כניסת דוד אל המקום הקדוש מקום הקרבת הקורבנות, הוא גורן ארונה, מגיע השלב המעשי שלקראתו פועל דוד, וארונה מחוייב לשתף פעולה מכוח המציאות הפוליטית שבה דוד הוא השליט הגדול. עכשיו מתאר המספר התנכי שהוא סופרו של המלך דוד, שארונה מתנדב מיד לתת את הגורן ואת הבקר ואת המוריגים ואת כלי הבקר לקורבן שיעלה דוד (22-23), אבל דוד דורש לקנות את הגורן ואת כל הנחוץ, כי רק כך לפי אמונתו, יוכל לרצות את אלוהים. על ידי קניית הגורן מארונה, הופך דוד עצמו ל"יושב הארץ", שכן הקניה עושה אותו לבעל האדמה, מילה מקבילה ל"ארץ".  ואכן כך נעשים הדברים ולאחר שדוד מקריב את הבקר בגורן ארונה, "ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל" (פרק 24 פסוק 25). 


מתברר ששני הסיפורים בשמואל ב פרק 5 6-9, ובשמואל ב פרק 24 18-25, מספרים למעשה על התרחשות אחת, לכתו של דוד מלווה באנשיו המכונים גם עבדיו לירושלים, ואם היה צבא הרי אינו מוזכר גם לא ברמז, התרחשות שקדמו לה רעב ומגפה המסופרים בשמואל ב בפרק 21 1-14


בשלב זה נעצור את המשך הסיפור כדי להביא כמה דברים מעניינים:

לשני הסיפורים בשמואל ב יש מקבילות בספר דברי הימים א. לפרק 5 בשמואל ב פסוקים 6-9 (נקרא לזה מקור 1), מקביל סיפור בדברי הימים א בפרק 11 פסוקים 4-9. לסיפור זה נקרא מעתה "מקור 3". לסיפור בשמואל ב בפרק 24 פסוקים 18-25 (נקרא לזה מקור 2), מקביל דברי הימים א פרק 21 (נקרא לו מקור 4). בפרקים אלה מסופרת פגישת דוד עם ארונה המכונה בדברי הימים אורנן. בעוד שבשמואל ב 24 אומר ארונה לדוד: "ראה הבקר לעולה והמרגים  וכלי הבקר לעצים הכל נתן ארונה המלך למלך", הרי במקור 4 אומר אורנן (זהה לארונה): "ראה נתתי הבקר לעולות והמורגים לעצים והחטים למנחה הכל נתתי". התוספת "החטים למנחה" מעידה שלפני כותב דברי הימים בסוף המאה ה6 או ב5,היתה התעודה העתיקה שהייתה גם לפני מחבר שמואל ב לפחות 100 שנים ואולי 200 מוקדם יותר. 

הסירך -  מילה זאת במשפט הראשון של הסיפור (מקור 1 6) לא זכתה לשום בירור רציני בכל המאמרים שקראתי. לפי העברית המאוחרת, מן המאה ה6 לפני הספירה ואילך, מתפרשת המילה לכאורה כשם פועל, כ"ההסרה שלך". פירוש כזה מוטעה לחלוטין. "הסירך" הוא פועל. לפנינו צורת פועל שנעלמה מהשפה העברית. "הסירך" שווה לפועל המוכר "הסרת". הצורה "הסירך" משמרת צורה קדומה של פועל, כיוון שנכתבה במאה העשירית, שבה עדיין לא שלטו בדיבור העברי הסטנדרטים הדקדוקיים שמאפיינים את העברית התנכית שרובה נכתבו מסוף המאה השביעית ואילך. 

ראיות לטענה זאת מצויות בשפות קרובות לעברית, מקבוצת ("משפחת") השפות השמיות. באכדית בהטיות של גוף ראשון יחיד ("אני"), המכונה "סטטיב" הסיומת היא "ku" כגון purrusaku - "אני מופרד" או "הייתי מופרד". בשפה האתיופית העתיקה, געז, כל הסיומות בגוף ראשון יחיד בעבר, וכל הסיומות בגוף שני יחיד ורבים בעבר הן בעיצור 'כ' ('k'), כגון gabarka - עשית (אתה), gabarki - עשית (את). הסיומת בעיצור 'כ' (k) הייתה נפוצה מאוד, והוחלפה במהלך האלף ה6 לפני הספירה ב'ת' (t) בשל תפוצתה הרבה מאוד של 'ת' ביצירת מילים חדשות מבסיסי מילים קיימות. המילה "הסירך" שאנו דנים בה כאן היא במובהק פועל, שריד לזמנים עתיקים של השפה, זמנים שבהם אין השפה נחשבת לעברית. בדומה ל"הסירך" מצויה בתנך הרבה מאוד גם "בואך", גם היא פועל בגוף שני יחיד (אתה באת, או את באת). הסיומת "ך" (ka) מצויה כמובן גם ככינוי שייכות של גוף שני בשמות עצם ותואר, כגון "דברך", "בניך". אבל אין אפשרות לפרש את חלקה הראשון של "הסירך" כשם עצם. ללא ספק מילה זאת היא צורה קדומה של פועל שחדלה להתקיים בעיברית. מציאותה של מילה זאת בסיפור היא אחת הראיות לכתיבתו במאה העשירית, בזמנו של דוד.

מרגים - מורגים - המילה הלא מובנת מורגים פורשה על ידי כל מילוני התנך כריבוי של מורג.מורג הוא כלי שמשמש את מגדלי התבואה לדיש. מרגים מנוקדת במקור 2 פסוק 22 בחולם אחרי מ, חיריק חסר ב-ר ודגש ב-ג וחיריק: moriggim. במקור 4 נכתב מורגים, כלומר נוסף ו כאם קריאה. 

הכתיב בשמואל ב 24 הוא המקורי. בזמן כתיבת הסיפור כמעט שלא השתמשו באימות קריאה. אין כל אפשרות בעיברית שהצורה מרגים תשמש צורת רבים של מורג. אני קובע את זה באופן מוחלט. המלומדים המצויינים שקבעו את המילה הזאת כריבוי של מורג שכחו בעיניין זה את כל לימודיהם בבלשנות עברית.

במילה מורג האות /ו/ מציינת עיצור, והוא חלק משורש המילה. כפי שציינתי, הכתיב המקורי של מרגים אינו מכיל /ו/. "מורג" מקבילה למילים התנכיות "מורד". "מושב". הריבוי של מורג עשוי להיות אך ורק מורגים (moragim) או מורגות (moragot). /ו/ שורשי אינו נעלם בצורת הריבוי. דגש בעיצור המרכזי /ג/ בריבוי בלתי אפשרי.     

המילה מורגים (moriggim) אינה ממוצא עברי או שמי. המילה מקבילה למילה היוונית μυρικη,   בלטינית myrica, שפירושו עץ אשל. עצי האשל היו יעודיים בפולחן לשרפת קורבנות (או יותר נפוץ לצליית בשר הקורבנות לאכילה). העובדה שמחבר הסיפור בשמואל ב 24 שם בפי המלך היבוסי מילה שמקורה עשוי להיות יווני, ייתכן שהיא רומזת על מוצאם של היבוסים. תושבי גבעון הקרובה לירושלים, ואשר בה הייתה במה גדולה וחשובה, ואליה בא שלמה לנאום ההכתרה שלו, תושבי עיר זאת היו חיוים. גם תושבי שכם היו חיוים. חלק מהחוקרים סבורים שבמילה "החוים" (hahiwim), ה- /ה/ אינה /ה/ הידיעה אלא חלק אינטגרלי של השם, שמיצג את השם היווני "אחאים" המוכר מהומרוס ככינוי ליוונים. שאול היה מגבעון, ולפי תיאורו - "משכמו ומעלה גבה מכל העם" (שמואל א 9, 2) - תיאור שמתאים לגיבורי הפלישתים, ייתכן שמוצאו, לפחות מצד אחד - לא ישראלי. 


והחטים למנחה - במקור 4 אומר אורנן (זהה לארונה): "ראה נתתי הבקר לעולות והמורגים לעצים והחטים למנחה הכל נתתי". המילים "והחיטים למנחה" לא נכתבו במקור 2, 22. 

המחבר של דברי הימים כתב את כל סיפרו במגמה מובהקת ללא ערעור של עליונות דוד ובית דוד. 

בספר ויקרא פרקים 6, 7, מפורטת תורת העולה והשלמים, שני הזבחים שזובח דוד. כחלק מחובות העולה והשלמים מחוייב הזובח להביא גם מנחה של מאפה, סולת ומצות, כלומר המנחה היא תוצרת של תבואה, מקביל ל"חיטים למנחה". ספר ויקרא נכתב בקירוב במאה השביעית, כשלוש מאות שנה אחרי המאורעות של דוד בירושלים, ואם איננו משערים שמחבר הסיפור רצה לייחס למלך ירושלים היבוסי ידיעה בתורת הקורבנות ליהוה, הרי בודאי היתה לפני מחבר הסיפור תעודה שנרשמה זמן קצר לאחר מפגשם של דוד ומלך ירושלים, שכבר ראה עצמו כנוע לדוד.  

תעודות קדומות - חוקרים רבים סבורים שלא נכתבו תעודות במאה העשירית. הם מנמקים דעה זאת בכך שלא נמצאו תעודות מתקופה זאת. אולם עלינו לזכור שמן המאה ה14 יש בידינו עשרות מכתבים שנכתבו מכל ערי ארץ ישראל, סוריה ולבנון, כתובים בשפה אכדית, אל מלך מצרים. מכתבים אלו נמצאו באל עמארנה במרכז מצרים. היישובים במאה ה14 לא היו גדולים יותר ולא מפותחים יותר מישובי הארץ במאה העשירית. אילו לא נמצאו המכתבים האלה, לא היינו יודעים על קיומם של פקידים יודעי קרוא וכתוב ומשכילים - הכתיבה באכדית קשה ביותר - בכל היישובים האלה. בחפירות העיר אוגרית, שמקומה היה מקומה של העיר הסורית לטקיה, נמצא עושר גדול של תעודות מן המאה ה14-13, ועד ימי חורבן העיר בתחילת המאה ה12,  שעוסקות בספרות, במנהל, ומכתבים המעידים על מאורעות הסטוריים. תעודות אל עמארנה ואוגרית נשתמרו כיוון שנכתבו בכתבי יתדות על חרסים. קרוב לודאי שתעודות שנכתבו בכתב אלפביתי בדיו על פפירוס או על חרס לא נשתמרו. 

עדות נוספת לכתיבה קדומה אני מסיק מאופיה הקדום מאוד של הלשון בחלק ניכר מהסיפורים שלפנינו. 

שנאו - ראיות נוספות לעתיקות הטקסטים שלפנינו הן המילים "שנאו" (שתוקן בהוראות הקרי ל"שנואי") במקור 1 פסוק 8, וכן "בעינו" במקור 2 פסוק 22. בסיפור המקביל בדברי הימים א פרק 21 פסוק 22 תיקן הכותב וכתב "בעיניו". גם כתיבן החסר אימות קריאה של מילים רבות אחרות מסייע לטענתנו זאת.

הכתיב "שנאו" ו"עינו" מעיד על כתיבה קדומה. בלוח גזר שתוארך על ידי הארכאולוגים לשליש האחרון של המאה ה10 לפני הספירה, כ60 שנה אחרי זמנו של דוד, אנו קוראים: "ירח קצר שערם", ועוד שלוש פעמים "ירח" ביחיד וסמיכות, ולעומתם "ירחו אסף", ועוד שלוש פעמים "ירחו" ברבים ובסמיכות. הכתיב של היחיד לא השתנה עד ימינו. לעומת זאת כתיב הרבים השתנה ל"ירחי", או כמו במקור 1"שנאו" השתנה ל"שנואי". פרשני לוח גזר הסכימו ברובם שהצורה "ירחו" היא צורת זוגי, ולמיטב שיפוטי טעו: זאת צורת סמיכות של רבים. אותו מבנה לשוני של "שנאו נפש דוד". 

/ו/ במאה ה10 הגייתו הייתה כמו /w/ באנגלית, ונמחיש את מבטאן של מילים המסתיימות ב/ו/: בלוח גזר: ירחו - yarhaw. בשמואל ב, מקור 2: עינו - einaw, שנאו - senuaw. /ו/ = /w/ זאת נשתנתה ל/י/, כגון ירחי במקום ירחו, שנואי במקום שנאו.  


חזרה לסיפור העלילה ותחילה ההתרחשויות עד כה בקצרה: 

תחילת הסיפור בשמואל ב פרק 21. בגלל רעב ומגפה שואל דוד את האורקל גד מה עליו לעשות כדי להפסיק את האסון, והתשובה כפולה: פגיעה בילדי שאול בשל פגיעתו של שאול בגבעונים, והקרבת עולות ושלמים לאלוהים בגורן ארונה היבוסי. לאחר שמילא דוד את ההוראה הראשונה (עד כאן פרק 21) הוא הולך בחברת אנשיו לירושלים אל ארונה היבוסי (מכאן פרק 24 18), לצורך מילוי ההוראה השניה.

בבואו לירושלים לגורן ארונה פגש דוד את ארונה, ואחרי שמילא אחר אזהרתו של ארונה, כי יוכל להכנס לגורן רק אם יסלק את העיוורים ואת הפיסחים, אזהרה פורמלית שהייתה נחוצה תמיד במקומות של קדושה, קנה ממנו את הגורן על מנת שיחשב כ"יושב הארץ", הקריב עולות ושלמים ומנחות, על פי מנהגי ארונה היבוסי ובהתאם להוראות הקורבנות בפרקים 6, 7, בויקרא.

את העלילה עד לשלב זה מיצינו משלושה מקורותינו: ראשיתו בשמואל ב פרק 21, 1-14, מקור 1הוא הסיפור בשמואל ב, פרק 5, וממקור 2, הוא הסיפור בשמואל ב פרק 24 פסוקים 18-25. 

מהלך המאורעות עד כאן מתואר לפי שמואל ב פרק 21,  לפי פסוק 6 במקור 1, ולפי מקור 2 כולו. 

אחרי שביצע דוד את ההוראה השניה של האורקל, והקריב לאלוהים בגורן ארונה, המצוי בירושלים, החליט להשתלט על ירושלים. הפעולה הראשית הייתה השתלטות על מצודת ציון, אשר ככל הנראה הייתה מקום מושבו של המלך ארונה, וזה מסופר בפסוק 7 במקור 1. לגבי השם "ציון", רבים סבורים שזאת מילה חיתית או חורית שפירושה "מצודה". 

לאור התנהגותו של ארונה כלפי דוד, המתוארת ככנועה לחלוטין במקור 2, נוכל לאמר בביטחון שהשתלטות דוד על מצודת ציון נעשתה ללא קרב, וכפי שמאשרים ארבעת המקורות בשמואל ב, 1 ו-2, ובדברי הימים א, לא נשפך דם כלל.

טענה זאת מתחזקת מאוד כשאנו מגיעים לפסוק 8 במקור 1 ומפרשים אותו כראוי. 

"ויאמר דוד ביום ההוא: כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו נפש דוד". 

בניגוד לדברי פרשנים רבים, המשפט אינו מקוטע כלל וכלל, אלא משפט שנכתב במאה ה10, לפי השפה והתחביר שהיו מקובלים בזמן ההוא.

מחבר הסיפור שלפנינו, ככל הנראה במאה ה7 או ה6 לפני הספירה,  מצטט בפסוק זה את דברי דוד כפי שהיו לפניו בתעודה קדומה, שנרשמה קרוב לזמן המאורעות במאה העשירית, כ300 שנה מוקדם יותר. אתרגם ללשון ימינו את הפסוק הזה ואחר כך אסביר:

באותו יום (שבו הגיע דוד לירושלים להקריב בגורן ארונה) אמר דוד: כל מי שיהרוג יבוסי ינגע  מן הכלי האלוהי המכונה צינור ולכן יהיה עם הפסחים ועם העוורים שנואי נפש דוד.

נתחיל עם עדויות לקדמותם של שני המקורות 1 ו-2 שאני מפרש כאן. כבר הערתי על התוספת בדברי הימים, שאינה מצויה ב-2 "והחטים למנחה". כלומר לעיני הכותב של הסיפור בדברי הימים א 21 היתה תעודה קדומה, כפי שכבר הערנו לעיל. נוסיף, שבעוד שפרקים 6,7, בויקרא מדברים על מנחות אפויות מחיטה, התעודה שלפנינו מדברת על הצורה הבסיסית של המנחה, החיטים עצמם. אילו רצה המחבר בדברי הימים לייחס לדוד מילוי שלם של הוראות הקורבנות היה מעתיק מויקרא, שהיה מוכר לו, ולא היה מצטט את המלך ארונה שלא היה אמור להכיר את הוראות ספר ויקרא. 

ראיה נוספת לעתיקותן של התעודות שלפיהן סופרו שלושת הסיפורים שלפנינו, מהווה הפסוקית במקור 2 פסוק 23 "הכל נתן ארונה המלך למלך". הכותב שרשם את הסיפור קרוב מאוד לזמן ההתרחשויות, עדיין הכיר את ארונה כמלך ירושלים, למרות שראה רגע קודם את ארונה משתחוה לפני דוד אפיים ארצה. השתחוות אפים ארצה של מלך לפני מלך גדול וחזק ממנו מוכרת לנו עוד ממכתבי אל עמארנה מן המאה ה14. בדברי הימים א 21 ארונה אינו מוזכר כמלך, אלא איזה יבוסי סתמי שיש לו גורן. 

לאור הבנתנו לפיה הפסוק המצטט את דוד ביום השתלטותו על ירושלים אכן עתיק ונרשם סמוך למאורעות במאה העשירית, נמשיך לפרשו: 

ויגע - השורש "נגע" משמעו במאה העשירית, וגם 200 שנה יותר מאוחר, מחלה, פגיעה, נזק, גרימת רע. משמעות של touch קיבל השורש "נגע" רק בקירוב במאה ה6-5 לפני הספירה. במאה העשירית אין ל"נגע" שום משמעות של touch. כל "נגע" משמעו פגיעה רעה. 

צורת הפועל "ויגע" בתקופה שבה עדיין לא התמסדו צורות בינייני הפועל העברי לחלוטין, עשויה להחשב לנפעל או לבניין פעל, אשר מאפשר את כל האפשרויות של פועל. לדוגמה, בימינו אנו אומרים את הפועל "רחץ" בבניין רפלקסיבי "התרחץ", אבל בתנך משתמשים הסופרים בבניין פעל - "רחץ" תמיד.

לכן, הפועל "ויגע" בפסוק 8 פירושו בוודאות "ויינגע", ייפגע מן הצנור, ואין לו כל קשר לאיזו שהיא נגיעה במשהו.

כל מי שיהרוג יבוסי יינגע מן הכלי האלוהי צינור. 

כתבתי "יינגע מן הצנור", אבל הכתיב הוא "בצנור". הקורא מוזמן לברר במילוני התנך: מילות היחס /מ/, /ב/, /ל/, משמשות כל אחת מהן גם בתפקידי האחרות, וכשמדובר במאה ה10 בוודאי ובוודאי כך הוא.

בתהילים פרק 42 פסוק 8 נאמר: "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך כל משבריך וגליך עלי עברו". זה המקום היחיד בתנך שבו המילה "צנור" באה באותו כתיב כמו במקור 1 לעיל. הדבר היחיד שניתן לומר לפי פסוק זה הוא שצנור הוא כלי אלוהי אדיר שפועל על ימי הבראשית, התהומות (וחושך על פני תהום, בראשית א) ומחולל משברים וגלים עצומים.

צנור איננו pipe !! ואיננו תעלת מים !! על כל פנים לא לפי מופע המילה בשני המקומות התנך. 

"קול צנוריך" - נתרגם לעברית שפרופסורים ומחברי מילונים שוכחים: לגבי "קול" אין חילוקי דעות, "קול" גם בפסוק זה וגם בכל מקום אחר הוא משהו ששומעים, רעש כלשהו. 

נותרנו עם "צנוריך" - "ך" בסוף המילה מציין את הזהות של בעל הצנורים. "ך" זאת מציינת מישהו, "אתה" כלשהו, שהוא בעל הצנורים. כל קורא מבין מיד, בעל הצנורים הוא אלהים.

ולכן, "הצנורים" בתהילים, וכמותם "צנור" בשמואל ב 5, אלו כלים של אלהים. כלים אדירים,

קולם של כלי האלוהים האדירים המכונים "צנורים" מניע את התהומות, אלו אוקיינוסי הבראשית, לחולל משברים וגלים עצומים. הכלי האלוהי "צנור" מחולל תופעות קשות שפוגעות בבני אדם. 

זה מה שנחוץ לנו לדעת על הכלי האלוהי "צנור". ניסיון לפרש יותר בדיוק למה התכוונו הקדמונים בכלי האלוהי "צנור", בין אם יהיה נכון בין אם טעות, לא ישנה דבר בתהליך הפרשנות של פסוק 8 בשמואל ב פרק 5.

עכשיו מוטל עלינו לתרגם כמה מילות חיבור המופיעות בפסוק זה. 

הראשונה היא ו במילה "ויגע".

השניה היא ו במילה "ואת הפסחים".

השלישית היא ו במילה "ואת העורים".

אף אחד מהפרשנים הרבים של הסיפור הזה לא עלה על דעתו שנחוץ פירוש למילים אלו, כשם שלא עלה על דעתם שהמילה "יגע" מחייבת בירור, והמילה "שנאו" מחייבת אף היא בירור, שכבר עשינו לעיל. הבאתי מספר ראיות לכך שחלק מהטקסטים במקור 1 ובמקור 2 מצטטים רשימות עתיקות מן המאה ה10. השפה במאה ה10 הייתה שונה מאוד מהשפה במאה ה7-6 שבה נכתבו המקורות האלה כפי שהם בידינו. 

שוני מרכזי בין המאה 7 למאה העשירית היה שבעשירית כמעט לא היו מילים המאפשרות משפטים מורכבים. לא היו המילים  - אלא, אומנם, לכן, למרות, בגלל, וכן רוב המילים בעלות תיפקודים במשפטים מורכבים.

את תפקידן של מילים אלו מילאה בעיקר המילה "ו". היא שימשה כקישור בתפקידים רבים שממלאות המילים שהיצגתי לעיל. 

במשפט מן המאה ה10 לפני הספירה, שנרשם זמן קצר אחרי שדוד השתלט על ירושלים, מבטאת "ו" כמילת קישור ויחס ותואר הפועל - כל התיפקודים האלה יחדיו. המילה "את" משמעה כמו "איתו" = עם זה. 

הרי התרגום המלא של פסוק 8  בפרק 5 שמואל ב:

כל מי שיהרוג יבוסי לכן (ו) יינגע מן הצנור (כלי האימים האלוהי), ולכן יהיה נגוע עם (ואת) הפסחים, ולכן יהיה נגוע עם (ואת) העורים שהיו שנואים (שנאו נפש) על דוד. המשפט המקורי מכיל רק פועל אחד - "יגע", כלומר "יינגע", פועל אחד שמשרת את שלושת המושאים - צנור, פסחים, עורים. מבנה משפט זה מעיד על כתיבה עתיקה מאוד, עתיקה הרבה יותר מזמן חיבורם של הסיפורים כפי שהם לפנינו כיום.

המשפט המצוטט מדברי דוד הממשיים בזמן השתלטותו על ירושלים, איננו כלל וכלל הבטחה לפרס.

המשפט הזה מבטא קללה שאוסרת באופן מוחלט על פגיעה ביבוסים. 

אנחנו יודעים מסיפורי ספרי מלכים, כי באדמיניסטרציה של מלכי יהודה ובמשמרות הצבאיים שלהם השתתפו אנשים שמוצאם אינו ישראלי. שמות של כוהנים הנזכרים בסיפורים מעידים על מוצא לא ישראלי, וכן שמות באדמיניסטרציה השילטונית והצבאית, כגון אחיתופל ואוריה החיתי. שמות של כהנים ישראליים במקדש ירושלים היו כגון - חביה, חופה, חופני, כולם קשורים במוצאם לשמו של שליט ירושלים במאה ה14, פוטיחפה, או ארד חפה, או עבדי חבה.

גם הפולחן הדתי שבוצע בירושלים נושא סימני מוצא לא ישראלי. בפועל עלינו להכיר בכך שארונה למעשה מנחה את דוד כיצד עליו להקריב את קורבנותיו, והוראות הקורבנות בספר ויקרא מן המאה ה7 תואמים את המסופר במקור 2.

אחרי שהבהרתי את עיקרם של הקשיים בסיפור השתלטות דוד על ירושלים, אביא עתה את הסיפור המלא כפי שעלינו לקוראו במיצוי שני המקורות 1 ו-2, ובתוספת פרט חשוב מספר ממקור 4.

 תחילת הסיפור בשמואל ב פרק 21. בגלל רעב ומגפה שואל דוד את האורקל שכינויו העברי גד, מה עליו לעשות כדי להפסיק את האסון, והתשובה כפולה: פגיעה בילדי שאול בשל פגיעתו של שאול בגבעונים, והקרבת עולות ושלמים לאלוהים בגורן ארונה היבוסי. לאחר שמילא דוד את ההוראה הראשונה והרג את ילדי שאול ונכדיו (פרק 21), ושם לראשונה אנו קוראים (פסוק 14) "ויעתר אלהים לארץ", הוא הולך בחברת אנשיו לירושלים אל ארונה היבוסי, לצורך מילוי ההוראה השניה.

מכאן ואילך אני מספר את הסיפור השלם, באמצעות הפסוקים הממשיים בשלושת מקורותינו, 1, 2, 4. זהו איחוי מחדש של הסיפור אשר היה לפני הסופרים במאות 7-6-5 והם חלקו לשלושה חלקים בשל סיבות לא ידועות.

(מקור 2 19) ויעל דוד כדבר גד (כלומר מילא את דברי האורקל). (מקור 1 6) וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ (מקור 2 20) וישקף ארונה וירא את המלך ואת עבדיו עוברים עליו ויצא ארונה וישתחו למלך אפיו ארצה. (מקור 2 21) ויאמר ארונה מדוע בא אדני המלך אל עבדו, ויאמר דוד לקנות מעמך את הגורן לבנות מזבח ליהוה ותעצר המגפה מעל העם. (מקור 1 6) ויאמר (ארונה) לדוד לא תבוא (=לא תכנס) הנה כי אם הסירך העורים והפסחים. (אחרי השלמת המהלך הפורמלי של סילוק בעלי המום, מקור  2 22) ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדני המלך הטוב בעינו (עיניו) ראה הבקר לעלה והמרגים לעצים (מקור 4 23) והחטים למנחה. (מקור 2 23) הכל נתן ארונה המלך למלך. (מקור 2 24) ויאמר המלך אל ארונה לא, כי קנו אקנה מאותך במחיר ולא אעלה עלות חנם. ויקן דוד את הגרן ואת הבקר  בכסף שקלים חמשים. (מקור 2 25) ויבן שם דוד מזבח ליהוה ויעל עלות ושלמים ויעתר יהוה לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל. (מקור 1 7)וילכד דוד את מצודת ציון. (מקור 1 8) ויאמר דוד ביום ההוא: כל מכה יבוסי (=כל מי שיהרוג יבוסי) ויגע בצנור (=לכן הוא יינגע מהכלי האלוהי הנורא צינור) ואת הפסחים ואת העורים (=ולכן יענש ויהיה עם הפסחים, ולכן יענש ויהיה עם העורים). (מקור 1 9) וישב דוד במצדה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד סביב מן המלוא וביתה.   

 

מהו הצנור? תשובה בטוחה אין. אבל ייתכן שיש לנו רמזים בסיפורים נוספים.

שאלה ראשונה שיש דון בה היא האומנם נכון ניקודו של "צנור", שנעשה בין המאות ה6 ל10 לספירה, כ1800 שנים אחרי כתיבת הסיפור שלנו. אנו מכירים טעויות לא מעטות של ניקודם של שמות שאינם ממוצא עברי. הראנו גם את טעות הניקוד במילה ירושלם בפסוק 6 במקור 1.

כיון שקבענו לפי כמה ראיות חשובות שהמשפט המכיל את המילה צנור נכתב במאה ה10 לפני הספירה, הרי אנו יודעים שבאותו זמן עדיין לא היו אימות קריאה בעברית. הראנו את המילים "שנאו" ו"עינו" שכתיבן תואם את הכתיב של לוח גזר מן המאה ה10 לפני הספירה. לכן אטען ש /ו/ במילה צינור אינה אם קריאה אלא יש לבטאה כעיצור. (לעומת זאת, "צנוריך" בתהילים 42 אינו מוקדם, אלא ככל הנראה מן המאה ה6 או מאוחר יותר לפני הספירה). אם טענה זאת נכונה, המילה מן המאה ה10 זהה ככל הנראה למילה "סנור", "סנורים". בבראשית פרק 19 פסוק 11, מסופר על האנשים מלאכי אלהים ש"הכו בסנורים" את אבשי סדום, "וילאו למצא הפתח". המילה "סנורים" פוגעת ביכולת הראיה וההליכה, ולכן המוכים בסנורים אינם יכולים להגיע לפתח. המילה "וילאו" שמקורה במילה "לא", "לאה", מציינת חוסר יכולת פעולה. פגיעת ה"סנורים" ביכולת התנועה והראיה זהה לפגיעת ה"צנור" בשמואל ב, 5, 8, פסחות ועוורון. אלי השמים של המזרח התיכון, שמקורותיהם גם שמיים וגם הודו-אירופאיים, היו מצויידים בכלי פגיעה איומים. המילה "צנור", "סנור", מקורה בשפה לא שמית. אנו יודעים מן הממצאים הארכיאולוגיים הכתובים והלא כתובים, כמו גם מן התנך, שבארץ ישראל חיו אוכלוסיות גדולות ששפותיהן היו הודו-אירופאיות.

 





תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה גדל המוח - אבולוציה של המוח - חלק ראשון

הסטוריה של השפות השמיות - אבולוציה של השפה