אבולוציה של השפה מה אפשר לדעת 2

אבולוציה של השפה, מה אפשר לדעת

בפוסט הקודם https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_96.html

 הראיתי שבניגוד מוחלט למוסכמות הנפוצות בשדה הדיון על אבולוצית השפה,יש ויש עובדות, לא פנטזיות, עובדות שאנו יודעים וחייבים לדעת, על ראשיתם של הדיבור והשפה. כורח המציאות העתיקה הוא שהדיבור החל בקולות הגרון, ולא בקולות הנפוצים כיום, קולות הלשון. יותר בהרחבה עמדתי על עובדות אלו, עובדות ולא השערות גרידא, בפוסט הזה

https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_90.html,

והרבה יותר בהרחבה בספרי "קולות מגן עדן", שפרטיו מצויים בתחתית העמוד.

את הדיון בפוסט הקודם התחלתי בתגובה לשורה של מוסכמות מושרשות במחקר, שאותן דליתי מהספר "גלגולי לשון" של דויטשר. אני מעתיק לכאן את רשימת המוסכמות הנ"ל:

1. לא ייתכן להסביר את לידת השפה וכל הסבר אינו אלא פנטזיה.

2. טבעה של השפה הוא סימבולי שרירותי.

3. השפה משתמשת בסימנים (קוליים) שפירושם נקבע על סמך מוסכמות.

4. השפה משתמשת בעיצורים ותנועות חסרי משמעות משל עצמם (מאז ומתמיד).

5. המילים שימשו לאותן מטרות שהן משמשות כיום (מאז ומתמיד).

בפוסט הקודם שקישורו בפתיחה, ביררתי את מוסכמה מספר 1 ו-3. כשאנו מבררים כראוי את הנאמר במשפטים המוסכמים, מסתבר שמתוך הבירור עצמו נוצרת ידיעה מסויימת על ראשיתו של הדיבור, ידיעה שאינה בגדר פנטזיה אלא בגדר עובדות ממשיות. 

אני ממשיך לברר את המוסכמות שמציג ד"ר דויטשר, מוסכמה מספר 5, ואני מביא אותה בציטוט מהספר הנ"ל:

"עלינו להניח שהמילים שימשו בעיקרו של דבר לאותן מטרות שמילים משרתות כיום".

ובכן, "עלינו להניח", מוטל עלינו לקבל את המוסכמה. מה אומר המשפט הזה? שימו לב היטב. המילים שימשו (תמיד) לאותן מטרות כמו היום. זאת אומרת, שתמיד היו מילים, או באופן יותר גמיש, מרגע שהייתה שפה, היו מילים, או להיפך, מרגע שהיו מילים נהייתה שפה, או אחרת, לא הייתה שפה כל עוד לא היו מילים.

ובמילים אחרות "עלינו להניח" שהדיבור ובעקבותיו השפה החל במילים. אבל כיוון שאנו יודעים בודאות שהאדם הוא צאצא של קופים דמויי שימפנזה, הרי לא ייתכן שהדיבור החל במילים, שכן המילים חייבות היו להיווצר, במהלך האבולוציה.

מסתבר מזה, שאסור לנו להניח "שהמילים שימשו בעיקרו של דבר לאותן מטרות שהן משרתות כיום", אם באמת אנו מקווים להפיק איזו תובנה של ממש על אבולוציית השפה!

בניסוח פוזיטיבי של אותם דברים, כשהחל הדיבור לא היו מילים כלל. היו קולות הבעה, וכפי שהסברתי בפוסט הקודם (ראו קישורו בפתיחה), אלו היו קולות של הגרון, ולא קולות הדומים לדיבור כיום.

וקולות ההבעה העתיקים ניחנו בתכונה אחת המשותפת לכל קולות ההבעה של כל היונקים וכל הציפורים והצפרדעים.

כל פעם שבעל חיים משמיע קול, הוא מייצר מבע שלם. כלומר, הוא מייצר קולות של תוקפנות, וכעס, ואימה, ומצוקה, ושאר מיני מבעים, ותמיד תמיד הקולות מבטאים איזה רגש בשלמותו. בעל החיים אינו מייצר חלקי קולות, חלקי מבעים. כל מבע קולי חייתי מוקדש לרגש יחיד. המבע הקולי החייתי הוא מבע כוללני, הוליסטי, הניתן אומנם לפירוק מבחינת הצלילים הכלולים בו, אבל לכל מרכיב צלילי אין כל משמעות. רק למבע השלם יש משמעות.

התכונה הזאת משותפת לכל הפעילות הקולית של כל בעלי החיים וכמובן גם לקופים עתיקים דמויי שימפנזה שייסדו את שושלת האדם. והעובדה הזאת שתוארה כאן בקיצור, אינה פנטזיה ואינה הנחה אלא עובדה.

 וממנה אנו רשאים ליצור קישור עובדתי לדיבור:

גם כל מבע אנושי הוא שלם, למרות שאפשר לנתח את המרכיבים שלו מבחינה צלילית או מבחינת התוכן שלו. כשאדם אומר משהו, הוא אינו מתכוון לעיצורים ולתנועות, אלא לתוכן של כלל המשפטים והמילים שהוא אומר. המבע הדיבורי, ממש  כמו המבע הקולי החייתי, הוא הוליסטי.

ובכן התכונה המשותפת לדיבור ולהבעה הקולית היא ההוליסטיות שלהם, ומכאן אנו יכולים להסיק באופן עובדתי על היווצרותן של המילים הקדמוניות הראשונות. אלו היו קולות שהגייתם הייתה בגרון, והם סימנו באופן גס ועמום למדי דברים בעולם שאותם קדמונים התרשמו מהם.

הדברים האלה הם עובדות, לא פנטזיות כמו שמציע דויטשר.

מכאן אנו יכולים לעשות צעד אחד נוסף.

במוסכמה מספר 4 אומר גיא דויטשר: "השפה משתמשת בעיצורים ותנועות חסרי משמעות משל עצמם".

המשפט הזה נכון, אבל מאיין הגיעו העיצורים והתנועות, ועליהם צריך להוסיף קולות דיבור רבים נוספים, כולם בפני עצמם חסרי מובן?

בלי שאפרט חובה להבין, עובדתית, שחלקי המילים, כלומר העיצורים והתנועות, ושאר קולות הדיבור, נוצרו מן המבעים הקוליים הקדומים, ובמילים אחרות, בניגוד לסדר הלימוד של דקדוק השפות:

המילים קדמו לחלקיהן.

בתהליך אבולוציוני ארוך של מיליוני שנים, יצרו דוברי השפות תוך כדי מבעים קוליים דיבוריים הוליסטיים, את הצלילים שמהם מורכבות המילים שמשרתות כיום את השפות.

הדברים האלה הם עובדות של התפתחות הדיבור, וכל מי שיברר גם לפי התפתחות שפות מודרניות, כיצד נוצרו צלילי הדיבור,  יהיה מוכרח בסופו של דבר להגיע לאותן מסקנות.

מי שיקרא בתשומת לב את הפוסט הזה ואת קודמו יבין שכל המוסכמות שמציע לנו ד"ר דויטשר שלכאורה "עלינו להניח", אין בהן כל ממש, הן מוטעות לחלוטין.

נותרה לבירור מוסכמה אחת: .

"טבעה של השפה הוא סימבולי שרירותי".

טבעו של כל עניין בעולם הוא פונקציה של הקשרים של אותו עניין עם עניינים אחרים.

מהם קשריהם של הדיבור והשפה בעולם?

האם לא, קודם לכל דבר אחר, לייצר תקשורת בין אנשים? והאם אין התקשורת הזאת מתבססת על מעשיו, רצונותיו, רגשותיו של כל אחד מהאנשים?

אם התשובה לשאלות אלו חיובית פעמיים, אז נוכל לומר

שטבעם של הדיבור והשפה הוא יצירת אינפורמציה וקשרים בין האנשים.

מה שסימבולי בשפה אלו המילים, ומה ששרירותי בשפה אלו הקישורים בין צלילי המילים לבין המובנים שלהן.

לא הדיבור ושפה סימבוליים ושרירותיים, אלא המרכיבים שלהם.

האופן שבו מייצרים האנשים את הדיבור הוא הפוך לגמרי לכל שרירותיות. למעשה הדיבור הוא יצירה של מגע נפשי חזק, שעשוי להית חזק וממשי יותר מכל חיבוק.

בהתאם לדברים אלו, הדיבור גם אינו סימבולי, אלא להיפך, הוא ביטוי ישיר לנפשו של האדם, אף על פי שרכבי הדיבור, המילים, הן סימבוליות (ברובן). תחשבו על המילה "אמרת", או יותר טוב, "אבל אמרת", כמה ממשות אנו מייחסים לדברים ששמענו מאדם חשוב לנו.

מה שסימבולי הוא השפה הכתובה, שאינה מתייחסת ישירות לשום אדם יחיד. 

הבלוג הזה מועלה כדי להביא למתעניינים יותר או פחות את הפתרון לשאלה המרתקת את המחקר מזה מאות שנים, כיצד נתהוותה השפה.

הפוסטים שיבואו מבוססים על שני הספרים שפרסמתי בנושא:

"כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית", הוצאת צ'ריקובר. פרקי הספר: 1. כיצד נתהוותה השפה. 2. האם השפה מולדת. 3. כיצד נתהוותה הלשון העברית. 4. עברית בת ימינו ולשון התנך - לשונות זרות. 5. קווי דמיון דקדוקיים בין עברית לשפות הודו-אירופיאיות. נספחים: 1. לוח גזר - השערה על גבי השערה. 2. יהוה אלוהי צבאות יושב הכרובים - אדוני וראשית המונותיאיזם הישראלי. 3. מילון קטן של הקבלות עברית - שפות אירופיות. 

ב2018 הופיע ספרי "קולות מגן עדן - האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה", מהדורה שניה מעודכנת, בהוצאה דיגיטאלית אינדיבוק. פרקיו: א. תנאי בראשית. ב. התהוות הדיבור. ג. על קרבת לשונות.