מחשבות על עברית מתחדשת – אבולוציה של שפת התנך
מחשבות על עברית מתחדשת – אבולוציה של שפת התנך
יאיר שימרון
לא מזמן פורסם הבלוג הזה
http://cafe.themarker.com/post/1995169/
שמעלה את הטענה הנפוצה שהעברית מתקלקלת בכך שהיא הופכת למה שהכותבת קוראת "המולת הרחוב".
המאמר מגלה חוסר הבנה בכמה דברים.
הכותבת לא שמה לב לעובדה שהגיבור שלה, אליעזר בן יהודה היה מנהיג של מהפכה בשפה העברית ועשה בדיוק את מה שהיא מתלוננת עליו. כלומר הוא חרג מגבולות העברית הישנה וחידש בה חידושים שהכעיסו את הטהרנים.
שנית היא לא יודעת את העובדה המרכזית בהסטוריה של השפות, שכל שפה משתנה ללא הפסקה באמצעות הדיבור, שפת הדיבור, אותו דבר שהיא מכנה "המולת הרחוב".
ולא פחות חשוב, כל תלונה על השתנות של שפה, בין אם אלו אותם שהתנגדו לבן יהודה, בין אם זאת כותבת הבלוג, כל תלונה על השתנות השפה המניע המרכזי שלה הוא התביעה של בעלת התלונה, תביעה לא מודעת, שכולם ידברו כמוה.
הבלוג הזה עוסק באבולוציה של השפה, והפוסט הזה וקודמו מוקדשים לבירור שינויים בשפת התנך, בחנים להבחנה בין כתיבה מוקדמת למאוחרת, שבאמצעותם
ניתן לזהות בתנך אותם תהליכים שמתרחשים, בקצב הרבה יותר מהיר, בעברית המדוברת.
איך אפשר לדעת מתי נכתב כל קטע בתנך ?
מי שקוראים את הפוסט הזה, כדאי להם לחזור לפוסט הקודם,
https://languagevo.blogspot.com/2020/07/blog-post_94.html
שבו הצגתי בוחן חשוב אחד מבין רבים שמאפשר לזהות איחור של כתיבתו של קטע כלשהו.
בפוסט הקודם גם הבאתי כמה מאמרים המאפשרים להכיר את נושא המוקדם והמאוחר בכתיבת התנך.
הבוחן שהעלית בפוסט הקודם היה קיומו של משפט בו המילה אלוהים מצורפת לפועל ביחיד, כגון "בראשית ברא אלוהים".
משפט כזה מעיד בוודאות על איחור של כתיבתו, לא מוקדם מזמנו של ספר דברים, סוף המאה השביעית לפני הספירה, ולמעשה גם מאוחר יותר.
מן הכתובות העבריות העתיקות אנו יודעים שכמעט לא היה שימוש במילה אלהים, אפילו בסוף תקופת ממלכת יהודה, בתחילת המאה השישית לפני הספירה. כשרצו לבטא ברכה או שבועה או ציון כלשהו של אלוהות השתמשו בשם יהוה, בישראל וביהודה, ואילו במקומות אחרים נקבו בשמות האלים המקומיים.
משפט שבו 'אלוהים' עם פועל ביחיד, הוא חריג מבחינה תחבירית, ומראה שבזמן הכתיבה כבר הושלם התהליך של איחוי ואיחוד כל השמות האלוהיים וכל האמונות באלים למערכת מונותיאיסטית, לפחות לגבי המחבר של הסיפור.
התכונות האופייניות לשפה בתנך לא התפתחו בבת אחת, ואפשר להראות שמילים נפוצות מאוד כמו 'ה' (ה' הידיעה), 'הוא','היא', 'היה', 'את', שולבו בשפה התנכית רק בהדרגה, והדרכים שבהן סופרי התנך מנצלים אותן, ובמיוחד את הפועל 'היה', מאפשרות להבחין בין כתיבה מוקדמת למאוחרת. אבל הדיון בדברים האלה מסובך מדי בשביל הבלוג הזה.
כאן אציג רק בוחן דקדוקי תחבירי אחד, ששום מאמר ככל הידוע לי לא הבחין בו, שבאמצעותו ניתן לזהות טקסטים מוקדמים יחסית.
הבוחן הזה, שמאפשר הבחנה בין כתיבה קדומה יחסית למאוחרת הוא מידת השימוש במילה 'אשר'.
בקריאה רגילה של התנך נדמה כאילו סגנון התנך מתאפיין בריבוי סטנדרטי של מילת הזיקה "אשר", וכל מי שמנסה לחקות את הסגנון התנכי מרבה לשלב "אשר" במשפטים.
אבל מסתבר שלא כל חלקי התנך משתמשים במילה זאת במידה שווה, והקטעים שבהם אין "אשר", לעיתים קרובות הם עתיקים יותר מקטעים שבהם משולבת מילה זאת פעמים רבות.
בפוסט הקודם שקישורו למעלה אמרתי שהכתובת החשובה ביותר להשוואה עם התנך היא כתובת מישע מלך מואב, שזמנה בין 850-840 לפני הספירה.
ראו את מצבת מישע באתר להלן:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A6%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%A2
בכתובת מישע מופיע "אשר" רק פעם אחת, למרות שבמספר משפטים אחרים בכתובת ניתן היה לשלב "אשר".
גם בשירת דבורה (שופטים ה), שחלקים שלה הם מן הטקסטים התנכיים המוקדמים ביותר (אבל לא כולה), מופיע רק פעם אחת המילה "אשר", ומובנה אינו רגיל: "באשר כרע שם נפל שדוד" (שופטים ה 27). תרגום המשפט לעברית מדוברת: במקום שנפל, שם שכב מומת. המילה "כרע" משמעה נפל. המילה "נפל" משמעה שכב. המילה "שדוד" משמעה מומת.
והמילה "באשר", בשירת דבורה, משמעה 'במקום ש'.
המילה "אשר" היא מה שבדקדוק מכנים מילת זיקה, כלומר מילה המקשרת בין שני עניינים שונים באותו משפט.
בשום שפה שמית קרובה לא משמשת "אשר" כמילת זיקה. כל אחת מהשפות השמיות יצרה מילות זיקה שונות, וזאת עדות ראשונה לכך ש"אשר" נכנסה לעברית התנך מאוחר.
במקורה הקדמון משמעות המילה 'אשר' היה "מקום", וגם "אחרי". שתי המשמעויות האלה נשתמרו בעברית באמצעות מילים שבאו מארמית: "אתר", שפירושו "מקום" שמשמש אותנו הרבה דווקא באינטרנט, ו"בתר", שפירושו "אחרי". משמעות נוספת של המילה היא "צעדים" או "הליכה" וגם "הולכה".
כבר ציינתי את המשמעות של "במקום ש" של המילה "באשר" בשירת דבורה.
בפסוק אחר מוקדם בכתיבתו אנו מוצאים את המשמעות השניה, "אחרי". בשופטים פרק ח 15: "ויאמר הנה זבח וצלמונע אשר חרפתם אותי לאמור הכף זבח וצלמונע עתה בידיך..."
כלומר: אחרי שהשפלתם אותי ("חרפתם" פירושו השפלתם) כשאמרתם האם כבר ניצחת את מנהיגי המדיינים, עכשיו הם בידי...
בפסוק הזה משתמרת המשמעות הקדומה של "אשר" – "אחרי",
מה שאפשר שדווקא המילה "אשר" תתפוס מקום של מילת קישור מרכזית היה המשמעות העמומה שלה, כפל המשמעויות הניתנות להחלפה.
מצבת מישע מדגימה את דמותה של העברית באמצע המאה התשיעית לפני הספירה. בצד היעדר שימוש במילה "אשר", אנו קוראים שפה שכמעט אינה מסוגלת לכתוב משפטים מורכבים עשירי רעיונות, שפה שבה "חסרות" כמעט כל המילים שמאפשרות לעשות זאת, כגון "אבל, אומנם, אלא, למרות, אף על פי, בגלל...". תחביר הכתובת הוא בעיקר באמצעות "ו". מתוך הכתובות העתיקות של כל השפות השמיות מהזמנים הקדומים, וגם מכתובות מצריות ושומריות וחיתיות, ברור שמילים מהסוג הזה כמעט לא היו קיימות בראשית תקופת התנך, כלומר בסוף המאה התשיעית לפני הספירה.
"אשר" הייתה אחת ממילות הקישור המוקדמות שנכנסה לשפת התנך, תחילה, בסוף המאה התשיעית, מעט מאוד, והשימוש בה גדל בסוף המאה השמינית לפני הספירה, והגיע לשיא בעיקר בזמן כתיבת ספר דברים, בסוף המאה השביעית, וכל הספרות התנכית שנכתבה או שוכתבה בעקבותיו.
התנך מביא סיפור מקביל לסיפורה של מצבת מישע. מלכים ב פרק ג, 4-27 מספר את ההיבט הישראלי של אותו מאורע.
אורכו של הסיפור התנכי כ12% יותר מהסיפור של מישע. המילה "אשר" מופיעה בו פעמיים. פעם אחת בפסוק 14. זהו פסוק אופייני לכתיבה הנבואית של ישעיהו ושל ירמיהו. בפעם השניה מופיעה "אשר" בפסוק 27. כאן היא מתפקדת בדיוק כמו במצבת מישע:
מישע": "בקירין אשר יספתי על הארץ" (כלומר – בערים שבניתי בארץ).
מלכים ב ג 27: "את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו".
הפרק הזה נכתב זמן לא רב אחרי זמנה של מצבת מישע, והוא מן הטקסטים העתיקים בתנך, אם כי גם בו בוצע שיכתוב מסויים. הבוחן של השימוש במילה "אשר" הוא רק אחד הבחנים שמאפשר להכיר את קדמות הכתיבה של פרק זה. בוחן אחר שמועיל הוא היעדרה של המילה "אלוהים" בשום צורה, ובודאי שלא בצירוף פועל ביחיד, כפי שהבהרתי בבלוג הקודם. הסיפור כולו, למרות איזכור השם "יהוה", כנהוג בכתובות העתיקות, הוא סיפור של מעשי בני אדם מכוח המוטיבציות העצמיות שלהם. לצד הבחנים שהוזכרו, כאשר הסיפור התנכי אינו מנמק את המעשים בתביעה אלוהית, זהו בוחן של קדמות.
לקראת סוף המאה השביעית לפני הספריה, תודות לשאיפתם של המלומדים הקדומים לנסח את התורה ולספר את תולדות העם הישראלי, פותח תחביר מחודש לעברית, שבמרכזו מצוי השימוש במילת הקישור "אשר".
מנקודת ראות של התפתחות היכולת הלשונית, צריך להכיר בכך שספר דברים והספרות התנכית שבעקבותיו הוא יצירה ראשונה מסוגה בספרות העולמית, ראשונה גם בתפיסת עולם הסטורית מקיפה (אנו לא דנים כאן באמיתות הסטוריות), וגם בפיתוח הכלים הלשוניים שאפשרו את הכתיבה הרהוטה. שום דבר מהסוג הזה לא קרה במצרים או בספרות אכדית, ולא בשום שפה אחרת בזמן הקדום. רק מאה וחמישים שנה אחרי ספר דברים התחולל מהפך תפיסתי ולשוני דומה לזה, ביוון.
הבלוג הזה מועלה כדי להביא למתעניינים יותר או פחות את הפתרון לשאלה המרתקת את המחקר מזה מאות שנים, כיצד נתהוותה השפה. יאיר שימרון.
הפוסטים שיבואו מבוססים על שני הספרים שפרסמתי בנושא:
"כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית", הוצאת צ'ריקובר. פרקי הספר: 1. כיצד נתהוותה השפה. 2. האם השפה מולדת. 3. כיצד נתהוותה הלשון העברית. 4. עברית בת ימינו ולשון התנך - לשונות זרות. 5. קווי דמיון דקדוקיים בין עברית לשפות הודו-אירופיאיות. נספחים: 1. לוח גזר - השערה על גבי השערה. 2. יהוה אלוהי צבאות יושב הכרובים - אדוני וראשית המונותיאיזם הישראלי. 3. מילון קטן של הקבלות עברית - שפות אירופיות.
ב2016 הופיע ספרי "קולות מגן עדן - האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה", מהדורה שניה מעודכנת, בהוצאה דיגיטאלית אינדיבוק. פרקיו: א. תנאי בראשית. ב. התהוות הדיבור. ג. על קרבת לשונות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה